כשעם ישראל נקרא אל הדגל למשימה לאומית, הוא מתגייס עם כל כוחותיו. אנחנו רואים זאת בפרשת ויקהל, כאשר עם ישראל נקרא להביא את התרומה למלאכת המשכן.

מהר מאוד מודיעים העושים במלאכה למשה רבנו: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו, ה). התגובה לכך היא העברת קול במחנה: :אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", ואז נאמר: "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם פס' ו). עם ישראל פשוט הציף את עושי המלאכה בתרומתו, כאמור בפסוק הבא: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר:" (שם פס' ז)

מעניין לדייק בלשון הציווי "אל יעשו עוד מלאכה". ר' עובדיה ספורנו מדייק, שלא אמרו לעם "אל תביאו עוד", אלא רק אל תעשו מלאכה חדשה. כלומר, מי שטווה בביתו חוטים או אורג יריעות כדי שישתלבו במשכן - זאת אל תעשו, כי אין בכך צורך יותר והמלאכה לא תשמש בקודש. אך מי שרוצה לתרום ממה שכבר נמצא תחת ידו, שיביא.

הרמב"ן, לעומת זאת, מסביר על פי דברי חז"ל (ירושלמי שבת א, א), שהציווי "אל יעשו עוד מלאכה" כולל בתוכו גם ציווי שלא להביא עוד, כי גם ההבאה עצמה נחשבת מלאכה. מכאן למדו חז"ל את איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, שכן נאמר "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" כהמשך לאיסור עשיית המלאכה.

מדוע חשוב לספורנו להדגיש את הפשט, שההבאה כשלעצמה לא נאסרה? כדי לענות על כך, עלינו להיזכר בדברי רש"י בתחילת פרשת כי תשא (שמות ל, טו, על פי גמ' מגילה כט, ב), המציין שהיו שלוש תרומות שונות. תרומה אחת של האדנים, מחצית השקל קבועה שאין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה. תרומה שנייה היא מחצית השקל לקורבנות הציבור בכל שנה, שגם היא חייבת להיות שוויונית; אי אפשר שנדיב אחד יביא את קורבן התמיד של היום וחברו יביא את של מחר, קרבן התמיד וכל קרבנות הציבור חייבים להיות משל כולם. התרומה השלישית היא למלאכת המשכן, ובה הכלל הוא "כֹּל אֲשֶׁר נָדַב לִבּוֹ" (שמות לה, כב).

בנדבת הלב, אומר הספורנו, אי אפשר לעצור את הרוח. נכון שכרגע המחסנים מוצפים והמלאכה עוד לא נעשתה, ולכן מבקשים להפסיק לייצר דברים חדשים, אך המהות של הרצון לתת חייבת תמיד להתקיים. הפשט נותר במקומו: הקול אשר עבר במחנה אמר רק שלא לעשות מלאכה חדשה, אך מי שבוער בו הרצון להביא - שיביא, עד שהעם עצמו יבין שאין עוד צורך כרגע.

כשקוראים את הפסוקים הללו, נזכרים מיד באווירת ההתגייסות הכללית בעם ישראל בתחילת המערכה, ובנכונות האדירה של העם היום, להמשיך להתייצב למילואים עם כל הקושי, ולהשלים את המלאכה בהכרעת אויבינו. ברגע שקוראים לעם ישראל, כשהחיילים יוצאים לצבא וטרם הספיקו להתארגן, מיד כולם מתגייסים. אנחנו רואים הצפה של אוכל, מוצרי היגיינה וציוד. פתאום נפתחות עמדות הכנה של אוכל לחיילים, ואתה שואל את עצמך מאיפה כל זה הגיע? התשובה היא שכאשר עם ישראל מתגייס, הוא מתגייס בכללותו. גם אלו שלא נקראו למילואים חשים שהם חייבים להיות שם. הצורך הלאומי ליטול חלק הוא נוכח ומלווה אותנו בכל מקום.

וגם היום, כשאנחנו מביטים באימהות שנשארות בבית עם הילדים כשהאב הולך שוב ושוב למילואים, וכשאנחנו חשים את הרוח הגדולה המפעמת בחיילי הסדיר והמילואים, באווירת האחדות בין כל חלקי העם ובנכונות של כולם להמשיך להילחם ככל שנידרש, וכשאנחנו רואים את מטוסי חיל האוויר ממריאים שוב ושוב למרחקים שהיו פעם בגדר חלום, והיום הם משימות יום יומיות, אנחנו מבינים שהרוח הזו של העם, שהציפה את מלאכת המשכן, נמצאת גם היום. התגייסות למשימה לאומית, היתה בנו תמיד, וכשהיא מופיעה, היא מציפה אותנו וממלאת אותנו נכונות לפעול עוד ועוד, על השלמת המלאכה, והותר.

ומתוך הרוח הגדולה הזו, אנחנו מצפים ומקווים, שהרוח זו תלווה אותנו לא רק בשעת חירום, אלא גם בשגרה. כמו במחצית השקל, בנוסף על התרומה הבלתי מוגבלת, קיימת גם התרומה היומיומית. כל אחד מאיתנו יוכל להסתכל סביבו גם ביום שאחרי המלחמה, ולראות איפה עוד צריך לתת ולתרום. אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שאת כל התרומות הללו ואת הנכונות המופלאה של עם ישראל, נוכל להפנות בקרוב לא רק לניצחון במלחמה, אלא גם לבניין האומה, ברוח ובחומר, ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, כשעם ישראל כולו שותף, וכל איש מביא גם את תרומתו היומיומית הבסיסית, וגם את אשר ידבנו לבו.