שלושים הימים שבין חג פורים לפסח הם ימים קדושים. רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שראש השנה שלנו הוא י"ד ניסן, היום שבו נולדנו כאומה; מכיוון שכך י"ד אדר הוא בבחינת א' אלול. כדוגמת חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות שמוקדש לניקיון אישיותי - כך הימים הללו.
מה אנו עושים בימים הללו? מחפשים ומבערים את החמץ! ביעור חמץ כשם קוד הוא הניקיון הנפשי והתרבותי מכל ה"החמצות". חמץ הוא בצק, שיש לו ערך מצד עצמו כבסיס ללחם, אולם הוא תפח ותפס מקום יותר מידי. טשטוש גבולות בין טוב לרע; מצה לעומת זאת הוא בצק ממוצה, ח"י דקות, שמעניקות לנו לחם מדויק לחיים ללא תוספות מיותרות; דיוק ואבחנה בין עיקר לטפל, בין טוב לרע.
בימים אלו אנו חווים ביעור חמץ עולמי. ההישג הגדול של ישראל וארה"ב אינו רק חיסול האיום הפיסי של המפלצת האיראנית אלא הגדרה מחודשת של מושגי הטוב והרע לציוויליזציה האנושית. לאחר חמישים שנה הרעלה פרוגרסיבית, נתניהו וטראמפ, כצ'רצ'יל ורוזוולט בשעתו, מסירים את הכישוף האפל ששלט פה ושיעבד את כולנו לעולם של החמצה בכל התחומים. כל מי שכרע ברך בפני תרבות הטשטוש וניסה להשאיר אותנו בשעבוד מיצרי הפרוגרס - בעבור בצע כסף או בעבור תחושת פייק נאורות - ייזכר לדיראון עולם.
כוחות האור בעולם החליטו להפסיק "להכיל" את הרוע ומתחילים לבער בפועל את החמץ. גם במישור הבינלאומי, גם במישור הלאומי, גם במישור המשפחתי וגם במישור האישי - יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש אור ויש חושך. והאור מנצח את החושך. זה נקרא לצאת לחירות. זו יציאת מצרים של המאה ה21.
שבת שלום.