1. כשאני שואל אנשים למה הם צופים בטלויזיה, סדרות וסרטים התשובה ברורה: אסקפיזם. בריחה מהמציאות, בלע"ז. זכיתי להכיר את התנועה הזאת מקרוב כדי לחזור לחיים עצמם ולשאול בקול רם - בשביל מה זה טוב לי? אט אט זכיתי להבין עד כמה נתיב המילוט היומיומי הזה משאיר אותו - בלי שנשים לב - קטנים, חלשים וחסרי אמונה בעצמנו ביחס למה שיכולנו להיות.
2. תעשיית הטלויזיה מייצרת שפע עצום של תכנים המגבשים נתיב מילוט תמידי, עד המוות. אדם צנוע לא צריך הרבה מעבר לתפריט טלויזיה בסוף היום. הגברת מאפשרת לשכוח, לא להתבונן, להחזיק את היום בתחושה שתמיד יהיה ייקום מקביל בסופו. כפתור הכיבוי של הראש מוכן לפעולה ועצם קיומו - מרגיע.
3. בניגוד לאלכוהול, שופינג, אכילה רגשית ושאר אמצעי בריחה פסולים - צריכת תוכן ויזואלי ארוך שמאפשר לך 'לשקוע בו' באופן מוגזם ולשכוח את הקיום כליל - אינה נחשבת בעיה ששווה להעיף לכיוונה מבט. למעשה, קיימת לגיטיציה חברתית עולמית לבריחה טוטאלית, על בסיס יומיומי בצורת ישיבה מול מסך והלעטת הדמיון והרגשות. אפילו בינג' (!) מתקבל בברכה.
4. הלגיטימציה לבריחה הזאת די מוזרה בהתחשב בעובדה שאנחנו חיים בחברה שאינה תומכת באמצעי בריחה כדרך חיים קבועה. האדם המצוי, באופן טבעי, אינו בעד 'בריחה' מאף סוג, כי הוא מבין שזאת לא 'הדרך'. לכן, אף אחד לא יקבל בברכה את מי שיספר לו שוואלה הוא, כל יום, אחר הצהרים, מרוקן חצי בקבוק ערק, משתכר, הולך לישון וקם לעבודה בזמן. אלו לא באמת חיים טובים גם אם אין מהם נזק לאף דבר חוץ מהכבד של הלוגם.
5. בניגוד לכבד פיזי, את נזקי הבריחה נטולת האלכוהול - קשה למדוד, אך בחשבון פשוט מאוד הכיוון ברור: כשהלב והחוסן לא מתאמנים בלהכיל את הקיום האישי על שלל קשייו וחוסר השלימות שלו - אנחנו חזקים הרבה פחות ממה שיכולנו להיות. הבריחה הקבועה, היומיומית, "חוסכת" מאיתנו את ההתאמנות 'להכיל את החיים כפי שהם' תוך כדי הפנמה (בלית ברירה) שאנחנו מסוגלים להחזיק את הכל בלי פחד, עם אמונה ואופטימיות. באופן מסוים, התחושה היא ש'אנחנו חזקים' - כי הנה, עברנו את היום על שלל אתגריו... אך וודאי שהיינו מתחזקים הרבה יותר (לאין ערוך!) אם היינו מתאמנים להכיל גם את רגשות סוף היום, את החושך, השליליות. ככה מתפתחים 'שרירים' שאף אחד לא מדבר עליהם; שרירי הכלת המציאות קוראים להם ושם טמונה האמונה שגם אם איננו מבינים דבר ומרגיש לנו לא נעים - הכל מכוון.
הספר הקצר "עבדים ומסכים" מאת נדב גדליה יצא לאחרונה. מוזמנים לקרוא, להתבונן ולהחכים