אנו נמצאים קרוב לשלוש שנים במלחמה הארוכה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל, ועדיין לא רואים את הסוף.
הבעלים, הגברים, האבות יוצאים לעוד ועוד סבב ממושך של מילואים, ואיש לא יודע עד מתי. מאז שבת 'זכור' אנו במלחמה עם איראן. כבר שלושה שבועות שוהים בתוך שגרת חירום, כאשר מהלך החיים משובש ואזעקות משבשות את מה שנותר ובעיקר את השינה. שגרת חירום כל כך ממושכת שוחקת את הכוחות שלנו. יותר ויותר קשה לקום מן המיטה ולרוץ למקלט או לממ"ד. יותר ויותר קשה לשמור על ההנחיות של פיקוד העורף. ובכלל, מרגישים עייפות.
אבותינו התמודדו עם דבר דומה במצרים. מאתיים ועשר שנות שעבוד קשה כבר עברו. ופתאום, מופיע אדם אלמוני מארץ מדין ואומר שה' שלח אותו לגאול את עם ישראל ולהוציא אותו ממצרים. הוא אוסף משלחת של זקנים שהולכת לפרעה, והתוצאה מאכזבת מאוד. "תכבד העבודה על האנשים... ואל ישעו בדברי שקר".
המצב נעשה רע עוד יותר. חולף עוד זמן, שלפי המדרש נמשך תשעה חודשים. ואז משה מופיע שוב. הוא מדבר גבוהה גבוהה על ארבע וחמש לשונות של גאולה, אבל לאף אחד אין כוח להקשיב לו.
הוא ואהרן הולכים לבדם אל פרעה. פרעה מסרב, והוא מקבל מכה אחר מכה. בראש השנה נפסקה העבודה, אבל שום דבר נוסף לא קורה לבני ישראל. המצרים חוטפים מכה אחר מכה. לקראת כל מכה מתעוררת התקווה ש"הנה, הגיע הסוף, ועוד מעט נצא ממצרים". אבל פרעה מראה כושר עמידה. לא אכפת לו לקבל עוד ועוד מכות. מבחינתו, די בכך שישרוד כדי להראות "תמונת ניצחון".
הכלכלה קורסת, הבריאות נפגעת, איכות החיים יורדת לאפס, ופרעה לא נשבר. כך עוברת חצי שנה תמימה. בני ישראל כבר התרגלו לחיות במין "שגרת חירום" של ציפייה ליציאה שאינה מתממשת. קשה להחזיק מעמד ולהמשיך לקוות. האופוריה שהרקיעה שחקים לאחר מכת 'דם' ומכת 'צפרדע' - גוועה. הפרשנים מנתחים את המצב ומסבירים מדוע המכות לא יכולות להביא את התוצאה, מדוע אפילו הקב"ה בעצמו לא יכול לנצח את המעצמה הגדולה בעולם. דתן ואבירם מנתחים את האינטרסים הפוליטיים של משה ושל אהרן ומסבירים מדוע אין סיכוי שיצליחו. אחרים מאיימים שאם הם יצליחו הם יכוננו בישראל משטר דתי מדכא שאי אפשר יהיה לחיות אתו. ואחרים מסבירים מדוע היציאה המתוכננת ממצרים היא הימור מסוכן ביותר על גורלו של העם.
והנה מגיע ראש חודש ניסן. משה אוסף את זקני ישראל ונותן להם הנחיות שעל כל העם לבצע בעוד שבועיים בדיוק: לשחוט כבש, לנעול נעלי הליכה, להחזיק מקל ביד ולאכול את הבשר בחיפזון עם מצה ומרור. הוא לא אומר בדיוק מה יקרה אז. הוא רק מזהיר להישאר באותו לילה בבית ולא לצאת ממנו עד הבוקר, כי "משחית" מסתורי אמור להיות בחוץ. הוא ממשיך ומגלה שיום יבוא, והם יבצעו הנחיות דומות בארץ שה' יתן להם, ויהיה עליהם לספר לבנים שלהם את מה שעבר עליהם. אבל דבר אחד הוא לא אומר במפורש: שבאותו יום הם ייצאו ממצרים. את זה הם מגלים רק ברגע האמת, שבא אליהם בהפתעה כל כך גדולה, עד שלא הספיקו להכין להם צידה לדרך.
אכן היה על אבותינו להתמודד עם "קוצר רוח" ואובדן סבלנות. היה עליהם לסבול "עבודה קשה". היה עליהם להתמודד עם המתנה ארוכה שלאיש מהם לא היה מושג כמה זמן תימשך. היה עליהם לעמוד יום יום מול הלא נודע. וברגע האמת הם נדרשו לקבל החלטה מיידית לצאת לדרך שאיש לא יודע כיצד יצליחו לעבור אותה. על כל זה שיבח ירמיהו הנביא את כנסת ישראל ואמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה".
האם מוכרים לנו דברי הרמב"ן כי "מעשה אבות - סימן לבנים"?
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה.