הקשר בינינו לבין הקב"ה הוא קשר דו-סטרי, והוא בא לידי ביטוי הן בניסים ונפלאות שלא חלמנו עליהם, והן בדברים שאנו עושים מעבר למה שנדרש מאיתנו. בפרשת ויקרא מופיעה סקירה של כלל הקורבנות, ואחרי קורבן העולה אנו פוגשים את קורבן המנחה. בסוף רשימת סוגי המנחות נאמר: "וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶֽיךָ." (ויקרא פרק ב פסוק יד)

על המילים "ואם תקריב" מסביר רש"י כי הכוונה היא למנחת העומר. זוהי חובת הציבור; עם ישראל כולו מקריב את מנחת העומר בט"ז בניסן. מדוע אם כן כתבה התורה "ואם"? מבאר רש"י שיש "אם" שמשמעותו "כאשר" - כשתקריב מנחת ביכורים, אלו הם הכללים להקרבתה. הרמב"ן מתייחס לכך ומוסיף כי הסיבה שהתורה בחרה כאן את לשון התנאי היא שהעם עדיין לא היה בארץ ישראל, והתורה מבשרת לנו שכשנעבור את הדרך ונזכה להיכנס לארץ, אז נקריב את המנחה. עוד מוסיף הרמב"ן כי לשון תנאי חשובה גם בהקשר של עצם הישיבה בארץ ישראל: אם ישראל לא יעשו רצונו של מקום, הם עלולים חלילה לגלות ממנה, ולכן נאמר "אם תקריב" - אם תזכה ותעמוד בתנאים הנדרשים לחיים בארץ ישראל.

אולם האבן עזרא מציע פירוש אחר, על דרך הפשט. לשיטתו, אין מדובר רק בחובת ציבור, אלא באפשרות הניתנת ליחיד, אם הוא רוצה בכך. אדם יכול להחליט שהוא מעוניין להקריב מנחת ביכורים משלו. כשם שבפירות האילן ישנה חובת ביכורים על שבעת המינים, כך אדם הרואה את שיבוליו מתחילות להבשיל, יכול להביא מהן קורבן נדבה. מדוע שאדם ירצה להביא קורבן כזה? מפני שזו התחלה, והוא חפץ להודות לה' על ראשית התבואה.

ייתכן שמדובר דווקא באדם עני, שאין לו מטעים של פירות, אלא רק תבואה. חז"ל דורשים על המילים "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (שם פס' א), "מי דרכו להתנדב מנחה? עני; אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" (רש"י כאן ע"פ גמרא מנחות קד, ב). ה' רואה במנחת העני מעשה גדול וחשוב, לעיתים יותר מקורבנו הגדול של העשיר. כאן מדובר בעני שרוצה לעשות מעבר לנדרש, ולחוש את נוכחות ה' כבר בתבואה הראשונה המופיעה אצלו. האבן עזרא מלמדנו שהתורה מאפשרת זאת: "ואם תקריב" - אם תרצה להביא מתנה קטנה זו מהראשית, ה' ישמח לקבלה.

וייתכן גם שמדובר באדם עשיר, שמקריב קורבנות נוספים, ועם זאת הוא מרגיש צורך להביא גם "קרבן ראשית" מן התבואה שלו, מן הקומה הבסיסית של הלחם שהוא אוכל. וגם זו מעלה, שאדם מרגיש את הצורך לבטא את הקשר עם הקב"ה לא רק בדברים הגדולים, אלא גם בלחם שהוא אוכל יום יום.

האמירה הזו חיונית לעבודת ה'. אדם מביט סביבו, רואה דבר חדש, ומבקש להקדישו לה'. אנו רואים זאת בעם ישראל בתקופה האחרונה; אנשים יוצאים מביתם ונותנים הרבה מעבר לכל מה שחלמנו. הלוחמים יוצאים למילואים לתקופות ארוכות, והאימהות והילדים נשארים בבית בגבורה. כנגד זה, גם ה' עושה לנו ניסים ונפלאות שלא חלמנו עליהם. מי פילל שנשלוט כך במרחב האווירי של טהרן? מי חזה את קריסתם המהירה של ארגוני הטרור הנלחמים בנו? את קריסתו של צבא סוריה? הניסים האלה מבטאים את הייחס המיוחד של הקב"ה אלינו, והם מהווים בסיס לתחושת הביטחון העמוקה שלנו.

בתפילה שאנו אומרים בליל שבת (לפי נוסח עדות המזרח והאר"י) מופיע הביטוי העמוק: "עַל הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וְעַל הַחֶסֶד אֲשֶׁר אַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמָּדִי". אנו מודים לא רק על חסדי העבר, אלא בטוחים גם בחסד העתיד לבוא. אנו בטוחים בקשר הזה, וה' מצדו מבטא את אמונו בנו - הוא יודע שתמיד נרצה לעשות מעבר. האמירה "ואם תקריב מנחת ביכורים" היא אמירה אלוקית המלווה אותנו, כביכול אומר לנו הקב"ה: "אם תרצו לתת לי עוד מתנה קטנה, מראשית תבואתכם - אקבל אותה בשמחה". זהו ביטוי עמוק מאד לקשר הקרוב בינינו לבין אבינו שבשמיים, והוא קשור בקשר מהותי לביטחון המוחלט שלנו בחסד העליון המלווה אותנו בכל דרכינו.

נתפלל לה', שמתוך הקשר הבטוח והעמוק הזה, הוא ימשיך ללוות אותנו במלחמה הזו עד להשלמת המלאכה, ימשיך לעשות לנו ניסים כפי שעשה עד עתה, ונזכה במהרה לניצחון מלא במערכה, לשקט לשלום ולשלווה לשנים רבות לילדינו ולנכדינו, ולגאולה השלמה במהרה בימינו.