אחת הסיבות שאנו מציינים את "שבת הגדול" כשבת "גדולה" היא כזכר לנס שהתרחש לבני ישראל בשבת שלפני היציאה ממצרים. באותה שבת, בתאריך י' ניסן, עם ישראל לקח את השה, בעלי החיים שהמצרים תפסו כאלוקות, והכינו אותו לשחיטה (שהתרחשה בליל י"ד ניסן).
המדרש מתאר שהיה פה אומץ גדול מצד בני ישראל, להתגרות באופן כל כך מובהק באדוניהם המצרים ו"לא היו יכולים המצרים לעשות כלום". אומץ מתאפשר בכך שאדם מתחבר למשמעות של חייו וכך יכול להתגבר על הפחד מההשלכות הכואבות שיתרחשו לו באופן אישי.
חז"ל מוסיפים (תוס' שבת פז, ב) שהיה פה נס נוסף: הבכורות המצרים שראו את היהודים לוקחים את השה, הבינו מה הולך להתרחש והתמרדו כנגד משטר האייתוללות של פרעה, בניסיון נואש למנוע את האסון על ארץ מצרים. האומץ של ישראל חלחל גם לעם המצרי. זה לא עזר להם; אבל הם לפחות ניסו וגם זה סוג של נס "גדול". גם אליהו הנביא, שמגיע "לפני בא יום ה' הגדול והנורא", היה אמיץ מאד מול התרבות האלילית של זמנו.
רק תחשבו איפה היינו לפני שלש שנים שעם ישראל פחד להעיף אוהל אחד של החיזבאללה; שרעדנו מפחד מחמאס ומאיראן - ואיפה אנחנו עכשיו?
אומץ הוא תכונה מדבקת, כאשר עם ישראל מגלה אומץ העולם כולו מקבל השראה לצאת לחירות. בימים ההם בזמן הזה.
שבת שלום. שבת גדולה. שבת אמיצה.