1. אמנם זאת לא אירופה הרופסת המחבקת את האיסלאם הקיצוני כבן חורג שבטעות 'נפלטה' לו בעיטה לפרצוף של מישהו, אך גם מדיניות המערב הנוכחית לגבי 'המלחמה ברוע' - לוקה בחסר, בלשון המעטה. 'תקיפות מטרות' - היא כותרת תנחומים מכובסת המופקת בנקל ע"י אלו ששכחו מזמן את פרק 'כיצד נלחמין?'. במסגרת האבולציה מתמקדים ב'בכירי רוע' ומתעלמים כליל מאזרחים "טובים" התומכים באופן גלוי במוציאי הרוע אל הפועל.
2. אין עם בלא מלך, אין כוכב זמר בלי קהל ואין צבא בלא עם. האנושות המוגדרת 'נאורה', נוטה להדחיק את העובדה שגם דיקטטור חסר עכבות זקוק לבסיס תומכים מעבר למחזיקים בתפקידים בכירים.
זה לא סוד שארגון טרור שואב את כוחו מהאנשים הפשוטים שתומכים ברעיון ואף מחליפים בסלון את תמונת הבאגס באני שלהם בתמונה ש"בסך הכל" תומכת באופן עמוק ברעיונות הטרור. בלי "האזרחים התמימים" הללו ספק אם אלו שהוגדרו 'הרעים' היו מצליחים להחזיק מעמד ולדבוק במשימת ההרס המוגדרת היטב, בפומבי, תוך כדי שתיקה עולמית "נאורה", במשך שנים.
3. בזמן שאירופה מפחדת להילחם ברוע, מדינות המערב המוגדר 'נאור' לא אוהבות מלחמות. בגדול - הן צודקות. אין גדול כשלום. דא עקא, כשכבר מתקבלת החלטה להילחם, בחסות חמלה מדומה, הן 'תוקפות מטרות' שלמעשה 'סופרות' את דרכה של אירופה הרופסת. "אף אחד לא יכול להגיד שלחסל איש רע זה רע" - הוא משפט מנחה המשאיר תומכי רוע שאינם מוגדרים 'בכירים בתפקיד' - מחוץ לתמונה, גם כשברור כלבנה בזמן קידושה שהם אינם תמימים בעליל אלא עושים מעשה שנאה ומבקשים הגנה כאזרח.
4. התוצאה האבסורדית: מדינה או ארגון טרור (זה לא באמת משנה) מהתלים בכולם, טובחים באזרחים תמימים באמת בישראל מקרוב (פיגועים, 7 באוקטובר) או מרחוק (ע"י טילים) ובתגובה - האזרחים רודפי השלום מתבזים בהתגוננות הכרחית מפני הטילים במחילות - בזמן שהבעיה טמונה בהגדרות 'כיצד נלחמים' ברוע.
היה אפשר לעצור את סאגת הרוע וללמד את העולם הרופס אל מול הרוע - מה התשובה לחידות מסוימות שניחוח משפט שלמה עולמי מרחף עליהם מזה שנים רבות: 'מי חשוב יותר; חיי אזרחים תמימים באמת במדינה שוחרת שלום או אזרחים - גם אם נניח שהם "תמימים" - במדינת אויב? נניח שאי תשובה מביאה רע לעולם ומוכרחים לבחור, במי ראוי לבחור?
כעת התשובה הרווחת בעולם המבולבל היא שכולם שווים ובשם השוויון הזה - נלחמים בצורות מסוימות. בשל כך 'התגוננות ישראלית' הפכה להרגל, דרך חיים המסכנת חיים. השימוש החל בה, למרבה הצער והאבסורד, לפני שנים, אי שם בשדרות, אבל מי זוכר? סורי על השאלה; האם גם האמריקנים היו רצים למקלטים ומנסים להתרגל לאזעקות? חוששני שהתשובה הברורה לשאלה הזאת תספק לנו את מאפייני האבסורד הישראלי המתגונן.
5. מנהיגי המערב אמנם עושים עבודת קודש, אך די שבויים בקונספציית "תקיפת מטרות רעות". באופן מסוים, נדמה שהם חוששים מה יאמר עליהם בכיתה הילד האירופאי שמפחד להילחם בעצמו. נוח לו שה"ערס" השכונתי נלחם ברוע בשבילו ובו זמנית הוא מהווה מעין בלם יד שלא מאפשר ל"ערס" לבצע את המלאכה, כמו שעושים במלחמה. עולם אבסורדי ראיתי; אזרחים מפורדים ומבוהלים עם צבא חזק מאוד בתמיכת מעצמת על - שיורדים למקלטים. מתגוננים ולפעמים נפגעים קשה, במקום לאחוז את הרוע בקרניו ולהילחם כפי שראוי להילחם, בפשטות, ללא תסבוכת דעות כוזבות העטופות בצלופני 'ערכים'. אבל אני אופטימי. מאמין שיום אחד, שנהיה ראויים כעם ונתאחד בלב - גם העולם יתפכח ונזכה לצאת ממנעמי האבסורד הזה לחירות מלחמתית אמיתית ואמרו אמן.
הכותב הוא יוצר טקסטים ועיתונאי. עורך 'הניוזלטר של גדליה'. לעוד חומרים פנו למייל: gilinada@gmail.com