ממש לקראת בדיקת חמץ ליווינו את נועם מדמני הי"ד, קצין באגוז שהסתפח לנח"ל ומסר את נפשו בגבורה למען מלחמות ה' והגנה על כולנו.
אני מבקש להצטרף לתהייה ולתביעה מצה"ל של הורים שכולים - ראו מאמר חשוב של חגי לובר - לשטח, להפציץ ולפעול בלבנון לפני שמסכנים את חיילינו בסריקות לחיפוש המחבל האחרון, במקום להוריד מהאוויר את המבנה האחרון.
כשהגעתי לרחוב גולני 14, לבית מדמני בשדרות, ערב חג ושוב בחג לבית האבלים, השאלה עלתה מאליה: למה ההלכה לא מאפשרת להתאבל ולהתנחם? ישר נכנסים לשמחת חג ואין מנחם לה.
ראשית נבהיר: זה שהחג מבטל את השבעה, אינו אומר כלל שלא חייבים ללכת אליהם לבית, דווקא בחג, לחזק ולהתחזק ולחזק עוד.
ברור ששבוע אחרי החג, בכל שעות היום והלילה, חשוב להם מאוד חיזוק, וכל מי שיכול לנחם אפילו במעט - זו מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. כל אחד עם הסגנון הייחודי שלו.
מצאנו שביום הכי עצוב בחייו של אהרן הכהן, במיתת בניו, משה הקפיד שימשיך כרגיל. היום הכי עצוב לאהרן היה יום הקמת המשכן, היום הכי שמח לכלל ישראל. האם זה לא אכזרי ולא אנושי לבקש שאהרן יוביל את החגיגה במקום לשבת בצד ולהתאבל?
אמרתי למשפחה: ממש להפך. מאיפה ינק אהרן את העוצמה - "וידם אהרן", לשתוק ולקבל עליו את הדין? דווקא מזה שהיה חלק מהכלל ושותף בכיר לשמחת הכלל, הוא ידע שהטרגדיה הפרטית שלו היא למען הכלל, ושכולנו חלק ממשהו גדול.
דווקא אחרי החג זה מעצים וממלא כוחות, כשכלל ישראל יבוא לביתו בגולני 14 וביחד נתמודד ונקבל את הדין הקשה.
מתוך שותפות אמיתית ומתוך צער עמוק נכניס אותם לשמחת חג, נשיר ונרומם את רוחם ורוחנו, ומתוך שמחת הכלל תבוא רפואה ונחמה לפרט.
בכלל, אנו בו זמנית נושאים בעול עם תושבים רבים במדינת ישראל שסובלים ומאויימים, ובאותו זמן חוגגים את גבורת וישועת ישראל.
נבדוק במשפחות האבלות האחרות מתי ביתן פתוח, וננסה להציף את הבתים בנחמה, בתקווה, באמונה ובחוסן.
"דבר אל בני ישראל" - מסביר הספורנו - צריך ללמוד איך מדברים, איך מרוממים את העם, ואז נתפלא: פתאום ייסעו, ירוצו לקראת גאולתם.