לפני למעלה מחודש, בשעה שהמוני בית ישראל התכוננו לשמוע על 'מחיית עמלק' בספר דברים, היו מי שעשו את דרכם בשמים כדי למחות את עמלק.
עם צאת השבת וביתר שאת לקראת חג הפורים נחשפנו דרך טובי הרבנים והדרשנים לדבריו של ר' אלימלך צבי שפירא מדינוב.
בספרו בני יששכר שנכתב לפני כמאתיים שנה הוא כותב: 'ובזה תתבונן אשר מתחילין לדרוש בהלכות פסח ביום הפורים דייקא יום מחיית עמלק, והנה מקובל בידינו קבלת הקדמונים, עיין בתיקוני זהר וברעיא מהימנא אשר לעתיד במהרה בימינו מלחמת עמלק ומחייתו יהיה בערב חג הפסח. הרי שלך לפניך, ההתחלה ביום הפורים והסיום והגמר בערב פסח' (בני ישכר, חודש אדר, מאמר ד, י).
אנו שהיינו אמונים על 'ראשית צמיחת גאולתנו', על כך שגאולתן של ישראל היא 'קימעא קימעא', כאיילת השחר, נאמר לנו שכעת ממש תהליך הגאולה כבר איננו בעיצומו אלא לקראת סיומו המוצלח. ב
מילים דומות השתמש הרב אורי שרקי כאשר קבע ימים ספורים לאחר תחילת המבצע שהתמכרנו לאמרה 'עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה'. לדבריו, אנו נמצאים כעת בתקופה שבה 'לעתיד לבוא' יהיה לעבר. ואכן, ערב חג הפסח, בזמן בדיקת החמץ, נתבשרנו על ידי ראש הממשלה שכאז כן עתה הונחתו על האיראנים עשרת המכות, ואת מכת הבכורות החליפה 'מכת הבכירים' כדבריו.
עם כניסת החג בעת שאנו מצפים לשמוע קול מבשר, שמענו את שירת הסירנה. את ליל הסדר העבירו חלק מתושבי הצפון במקלטים, ורבים אחרים רצו הלוך ושוב בין הממ"ד/מקלט לשולחן הסדר. אחדים מהמסובים כבר לא יכלו לשוב לביתם. בשעת כתיבת שורות אלו נערכת ברכת כוהנים לא ברוב עם ולא ברחבת הכותל הריקה מאדם, אלא מתחת לגשר וילסון מפחד הטילים ושברי היירוט. מה יאמרו על כך מצטטי ה'בני יששכר'.
ובכן הללו דאגו מראש לומר תיכף שסיימו להתאים בין דברי הרב מדינוב להצהרות טראמפ, שהם אינם מחשבי קיצין, ונבואה נתנה לשוטים וכו' וכו'. ולכן אם רחבת הכותל ריקה בעיצומו של חול המועד הפסח, בניגוד לקבלת הבני ישכר שהם ציטטו בהתרגשות ובבטחון אל תבואו אליהם בטענות. אם אתם מבלים יותר זמן בממ"ד מאשר בשמורות הטבע, אל תתלוננו, שהרי מאז החורבן נתנה הנבואה לשוטים.
לגבי דידי דרשות חכמים, קבלות זקנים ומסורת אבות אינם רק קולב חביב לתלות עליו את אירועי הזמן כאשר הדבר מתאים ונוח ולאפסן אותם בירכתי הספרייה כאשר העת איננה מתאימה. מבט אמוני באירועי השעה מחייב אותנו גם כאשר הדברים אינם נוחים ואינם מסתדרים. וצודק מאד הרב שרקי בדבריו שהתמכרנו לאימרה 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', ואולם בניגוד לפרשנותו, מסתבר שאימרה זו משמשת ביום ככסות לכל הכשלונות וחוסר ההצלחה על מנת לפטור אותנו מאחריות ואפילו מהפקת לקחים והתבוננות רצינית.
בעיצומו של חג בין אזעקה לאזעקה טוב נעשה אם נשאל את עצמנו מדוע לא התקיימה בנו קבלת בעל הבני יששכר? האם רבנינו, מורינו וגם ראש ממשלתנו אינם צריכים לגלות ולו מעט אחריות על חזנות הגאולה ששרטטו לנו, על הבטחות הרהב שנתנו לנו בשפע רב בשנה האחרונה אודות שינוי המזרח התיכון, והכרעת אויבנו באופן מוחלט? סביב ימי הפורים הזכירו רבים ובהם גם הרב שרקי את הכתוב במגילה 'ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם'. ואולם ביום י"ג באדר, ממש בו ביום, הצטרף החיזבאללה, שחשבנו שהוא מוכרע, ומוחלש ומורתע, באופן מלא ללחימה לצד איראן. האם לא ראוי לשאול מדוע לא התקיימו בנו דברי המגילה, ומדוע למרות הכל 'לא נפל פחד היהודים' על החיזבאללה.
אף אני לא נמנה על מחשבי קיצין, אבל בהחלט מאמין ובטוח שהציונות והקמת המדינה הם אכן 'אתחלתא דגאולה' ואני מתפלל ומברך מידי שבת את 'מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו'. ולכן השאלות הללו מטרידות ואינן נותנות מנוח. ברי לי שגאולה שלמה היא בראש ובראשונה גאולתו של עם ישראל, לא של ארץ ישראל ואף לא של תורת ישראל. שני האחרונים אינם מושא הגאולה, כי אם העם כולו מנטורי קרתא בואכה נערי הגבעות ועד ליהודים שכמעט ושכחו 'מה זה להיות יהודי' על שפת הים התיכון ועל גדות נהר ההדסון.
לא תיתכן גאולה לא על פי קבלה זו או חישוב אחר, כאשר חזון הגאולה של האחד הוא חלום ביעותים של האחר. לא תהיה גאולה כאשר יישוב הגבעות עבור ציבור אחד נתפס בעיני ציבור אחר כחילול שמים שאין כדוגמתו. לא תהיה גאולה כאשר תורת ישראל נתפסת בעיני רבים רבים כשקר גס שנועד לאפשר השתמטות מהחזקת מדינת ישראל. גאולה לא תבוא כל עוד זרם אחד או תנועה אחת ירצו להכריע את האחר ולבטל אותו ואת אמונותיו.
ההצלה שאנו חווים בימים אלו אכן נועדה להכשיר את הקרקע לגאולה. היא קונה לנו עוד זמן לבירור חברתי ותרבותי, ובמיוחד היא מאפשרת לנו לא להוכיח את האחר אלא ליצור גשרים ובריתות. לא ביננו לאומות העולם אלא ביננו לבין עצמנו.
אחת ההלכות המופלאות נמצאת במסכת חגיגה 'כל ישראל חברים ברגל' (משנה, חגיגה ג, ו). בימי הבית השני התפלג עם ישראל לכיתות כיתות כאשר אחד ממוקדי המחלוקת היה ההקפדה על טהרה. הללו לא אכלו אצל אלו, והלז לא שתה ביחד עם ההוא. כאשר נתכנס כל עם ישראל בתקופת הרגלים סביב בית המקדש ברור היה לחכמים שהמשך ההקפדה על דיני טהרה לא יאפשר סעודה בצוותא של כל הציבור, ולכן קבעו שלמשך ימי הרגל כל עם ישראל נחשבים כ'חברים' היינו כמקפידים על דיני טומאה וטהרה ולכן יכולים לסעוד זה עם זה. ולוואי שיתקיימו בנו דברי המשנה, ולו יורשה לי להוסיף שנהיה חברים ולא רק בימי הרגל.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן