"כנגד ארבעה בנים..." - קראנו בהגדה. אין להם שמות. מתוארת רק תכונותו של כל אחד מהם: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. אבל ערב פסח הזה, נתבשרנו על ארבעה בנים שלהם שמות מפורשים: נועם, מקסים, בן, גלעד...
מילה אחת משותפת לארבעתם - גיבורים! ארבעה לוחמי חטיבת הנח"ל, שנפלו בקרב בדרום לבנון, שהקריבו חייהם הצעירים על מנת להחזיר את השקט והביטחון ליישובי הצפון. קצין ושלושה מחייליו, והם מארבעה ישובים שונים: שדרות ולהבים, בת-ים ומודיעין. עוד ארבע משפחות שנוספו ערב חג החירות למשפחת השכול שכולנו מחבקים.
נפילת הארבעה וגם אלה שקדמו להם במעשה הגבורה וההקרבה, העצימה את תחושת הדיכדוך האופפת רבים בציבור. בוודאי גם המשך ירי הטילים הבליסטיים מאיראן וירי הטילים והכטב"מים מדרום לבנון לעבר הצפון, עם ה"בילוי" במקלטים ובממ"דים.
ואולם לא הכל מגלים דאגה, או מביעים בגלוי חשש לשלום המדינה. ארבעת הנופלים ועוד מאות גיבורים שקדמו להם, צעירים ומתרוננים, יצאו לחזית מלאי תחושת שליחות, התגייסו לצבא ישראל בתקופה של מלחמה מתמשכת מאז 7 באוקטובר, בידיעה שבמוקדם או במאוחר יתנו את חלקם במלחמת התקומה, יסכנו חייהם.
זוהי מהותו של צבא, שליחותם של לובשי המדים - בסדיר, בקבע ובמילואים. בבוא יום פקודה עליהם לצאת לקרב, להכות באויב הקם עלינו. מי במטוס ומי בטנק, מי בזחל"ם ומי רגלי. מי באיראן ומי בלבנון, מי ביו"ש ומי בעזה.
מפעם לפעם נזרקות לחלל האוויר אמירות שאינן תורמות למורל הלאומי. דברים שנאמרים בחדרי חדרים - וכך צריך להיות - מודלפים החוצה, גורמים נזק מורלי ומעודדים את האויב. אמירת הרמטכ"ל (ואני מאשים אך ורק את מדליף דבריו) עוררה פרצי שמחה בטהרן. האויב חשב לעצמו ש"קריסת צה"ל" ממשית וקרובה, ומיד הקשיח עורפו. בטהרן ובנותיה המוכות יומם וליל מן האוויר, כבר אומרים ראשי מדינת הטרור, שהם בדרך לניצחון, מגבירים את ירי הטילים על ישראל.
ולא רק דברים שנאמרים בחדרי חדרים. גם בתקשורת. "צה"ל נדרש למתוח עצמו עד לקצה ונותר בלי אוויר בחזית הצפון" - זו הכותרת הראשית שקידמה את קוראי "הארץ" ערב החג. הפעם עלצו והתעודדו מחבלי חיזבאללה בדרום לבנון. נשארנו בלי אוויר.
"אני חושש באמת לעתיד המדינה" - טילפן אלי בהפתעה חבר מנוער, "קפלניסט" מובהק. "מה עושים?" - שאל בקול רועד. השבתי לו שהחשש העיקרי שלי הוא מהקרע בעם, מהעובדה שציבור שבמיעוט אינו מקבל את לגיטימיות הממשלה המכהנת - כך היה לפני 7 באוקטובר, כך במהלך המלחמה, וכך גם היום - ציבור קיצוני מפגין וקוצף על השלטון הנבחר. העובדה שאנחנו בשנת בחירות, אף תחריף את ההקצנה.
חברי השיב, שצריך לחשוב יחד על איחוי הקרעים ומיתון השיח. בזאת הסכמתי עימו. העובדה שפנה אלי - חשבתי לעצמי - מלמדת שדאגתו הכנה מובילה לרצון טוב, אולי גם להתמתנות.
דוקא הידיד הגדול של ישראל, הנשיא טראמפ, האיש החזק בעולם, הוא מקור לעידוד ולדאגה גם יחד. מנהיג בלתי צפוי, שמשנה דעתו מיום ליום באשר להמשך המלחמה באיראן. מטריל את הסובבים אותו, גם את מנהיגינו, שבצדק אינם מוציאים מילה אחת של תמיהה או תרעומת. כולנו רוצים שהצבא הגדול בעולם ישלים בהקדם את מלאכת השמדת שלטון החנק של משמרות המהפכה, ובכך ישים קץ אחת ולתמיד לירי הטילים על ישראל.
חוסר הוודאות באשר להתנהלותו, "מה יגיד" היום ומה יורה לעשות מחר, מטריד כל ישראלי שנמצא כל רגע בכוננות אזעקות, בוודאי ככל שאוזל החול בשעון של הקדנציה הטראמפית שקרבה למחציתה. מימד הזמן במלחמה הזאת חשוב ביותר.
דאגות, פסימיות, חששות - אלה חלק מה-DNA של העם היהודי בכל תולדותיו הארוכות. שלא כבעבר, באלפיים שנות גלות, עת היינו חסרי מגן, ישראל היום, מדינת העם היהודי, חזקה ואיתנה מאי-פעם.
מה נשתנה הפסח הזה לעומת מצבנו בתחתית השפל בעקבות שמחת תורה של ה-7 באוקטובר? שישראל הקטנה מכה בעוצמה במעצמה האיראנית, הגדולה מאיתנו עשרות מונים הן בשטח והן באוכלוסין, הנתונה לשלטון ש"לא מדגדג" לו שראשיו מחוסלים בזה אחר זה.
לכל המדוכדכים בתוכנו יש לומר: עברנו את פרעה, אחרי עשר מכות שהמטיר הקב"ה, ועם סבלנות, סיבולת ואורך-רוח, עם ביטחון מלא בצה"ל ומפקדיו - נעבור גם את קאליבאף וחבר מרעיו, במאות המכות שממטירים טייסינו הגיבורים. עושים סדר חדש במזרח-התיכון, וישראל החזקה במרכזו.