את המאמר "סנקציות? לא תודה" כתב אחי אהובי, ברל'ה קרומבי.
לפני הכל, חשוב לי לומר: ברל'ה הוא לא רק אחי, הוא אחד האנשים המסורים והפעילים ביותר בשנים האחרונות במאבק הציבורי מול דורסנות היוריסטוקרטיה בישראל. אני מוקיר ומעריך את פועלו ללא גבול, ודווקא מתוך הערכה עמוקה זו, אני מבקש להציב סימן שאלה מול הניתוח שהציג.
להגן על "יסוד כיסא השם" מפני מוחקיו
במאמרו, נשען ברל'ה על התפיסה המהותית של הציונות הדתית, הרואה במדינת ישראל את "יסוד כיסא השם בעולם". זוהי נקודת המוצא של כולנו, אך היא מחייבת אותנו לשאול שאלת עומק: האם "כיסא השם" יכול להתקיים בתוך דיקטטורה שיפוטית שפועלת באופן אקטיבי למחיקת הזהות היהודית של המדינה?
דווקא בשל התפיסה שהמדינה היא כלי קדוש, מוטלת עלינו החובה להגן על זהותה היהודית מול הניסיון של הדיפ-סטייט לרוקן אותה מתוכן. הריבונות אינה רק טקסית; היא מהותית. וכשהמערכת המשפטית דורסת את השבת - כפי שראינו רק בשבת האחרונה, כשבג"ץ קיים דיון בניגוד לחוק ובניגוד לכללי הסטטוס-קוו המקודשים - היא למעשה מורדת באותה ריבונות יהודית שהיא מתיימרת לייצג.
הברית הצבאית כמודל: אם באיראן כן, למה כאן לא?
הדיון על "התערבות זרה" נשמע לעיתים מנותק מהמציאות האסטרטגית שבה אנו חיים. ברגעים אלו ממש, צה"ל וצבא ארצות הברית נלחמים כתף אל כתף בברית צבאית משותפת נגד ציר הרשע האיראני. טייסים ישראלים ואמריקאים מפציצים יחד מטרות באיראן תחת מטרייה אסטרטגית של ממשל טראמפ.
איש אינו רואה בשיתוף הפעולה הזה פגיעה בריבונות; להפך, כולם מבינים שזוהי הדרך היחידה להבטיח את קיומנו מול איום קיומי. אם אנו מקבלים בברכה ברית צבאית להצלת הריבונות הפיזית, מדוע שנפסול שיתוף פעולה מדיני עם בעל בריתנו הגדול ביותר כדי להציל את הריבונות המהותית והזהותית של ישראל? אם טראמפ הוא שותף להגנת הבית מהטילים של חמינאי, הוא בהחלט יכול להיות שותף לעצירת הדורסנות של היוריסטוקרטיה שמאיימת עליו מבפנים.
אשליית הדמוגרפיה ומלכוד הדיקטטורה
רבים בימין נשענים על הגידול הדמוגרפי כפתרון שיביא לשינוי המערכת בטווח הרחוק. זוהי אשליה מסוכנת. מאפיין המפתח של שלטון דיקטטורי הוא שהוא אינו זקוק לרוב; הוא מרכז את כוחו בקבוצה קטנה ושולטת שמשכפלת את עצמה ומייצרת תחבולות משפטיות ותקשורתיות כדי לעקר כל הכרעה דמוקרטית.
מי שמציע להימנע מהנפת שוט ההרתעה מול הדיפ-סטייט, מוכרח להציע ולממש אלטרנטיבה אחרת - כאן ועכשיו - שתבטיח את קיום המדינה היהודית. אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהבית נשרף. "אהבה לא ניצחה" אז, היא לא תנצח גם הפעם מול מערכת שאינה רואה בנו שותפים.
קולו של דור שמאס בדיכוי
התמיכה האדירה במהלך שמוביל פרופ' משה כהן-אליה היא קריאת השכמה. היא אינה מבטאת חוסר אמונה במדינה, אלא יאוש עמוק מהכלים הסטנדרטיים שהכזיבו. זהו קולו של דור שמאס בכך שדורכים עליו, ציבור שאינו "שבע" ונינוח אלא דור תוסס שדורש מאבק אקטיבי ומשמעותי.
ההתארגנות הזו צריכה להעיר את מי שעדיין חולם על "תיקון איטי". המאבק לעצירת דריסת הדמוקרטיה על ידי היוריסטוקרטיה לא יכול להמתין. עלינו לעבור למתקפה שתבטיח שהריבונות היהודית לא תהיה רק סיסמה, אלא מציאות חיה. אם לא נפעל כעת בכל הדרכים העומדות לרשותנו, לא נוכל לעשות זאת אחר כך. זה הזמן להתעורר.