1. מוכר אחד, בחנות מסוימת, נוהג להאיר את פניי באגלי חושך. דרך קבע הוא סונט בי וזורק לעברי משפטי תחרות סתומים כמו "תמשיכו, תמשיכו להצביע מח"ל". מעולם לא הצבעתי מח"ל - אך הוא בשלו. אני פותח ב'בקר טוב', מתעניין ברגשותיו, במשפחתו הענפה והוא - תקוע על התפקיד שלי כסדין אדום פסימי עם רקמת האותיות ב.י.ב.י.
2. מכיוון שמדובר בחנות נדירה ונגישה שקשה לוותר עליה, ניסיתי בתחילה לשחק בתפקיד א' כדי לשרוד ועניתי באותו ז'אנר לשוני המצפצף בקולניות את הצד השני של המטבע. כותרת התגובה שלי בדו-שיח המוזר הייתה: 'האופטימיות במיטבה'. היה שווה להגיע לראות. ללא ספק, בעיניי, הייתה זאת אחת ההצגות המעייפות והטובות בעיר. אחרי ההצגה הייתי נוהג ללכת לאכול משהו כדי למלא את המצברים. בהמשך, עברתי לתפקיד ב' והחלטתי בתקיעת כאפה שלא עוד. בפעם הבאה - אני פשוט שותק, למעני ולמען שימור האנרגיה בייקום.
3. פעם אחת הגעתי לאותה חנות עם פחות כסף מהנדרש ולגבי הויזה - אתם יודעים איך זה - לכל מוכר יש חוקים משלו; "החל מ-20 שקל", "רק מ-10 שקל ומעלה". המטבעות בכיסי היו מעטות ורציתי כנראה יותר מדי. המוכר, מיודעי, חובב הסדין האדום, ניגש אל פנים החנות בפנים מוזרות והניח לי בשקית יותר מוצרים ממה שמטבעותיי יכלו לקנות. "הכל בסדר", אמר בלי חיוך ושילח אותי לדרכי. יתכן והיה זה הרגע בו התחלתי להביט בו כאדם.
4. משהתרככו הדינים, יום אחד, במסגרת הסמול-טוק הקולני לעברי, זכיתי להתבונן ולהבין שאף אחד לא אשם בסיפור הדו-שיח המוזר אליו נקלעתי ולכל אחד יש תפקיד. המוכר - עושה את שלו. עובד קשה למרות גילו המתקדם בעבודה שעליה הצהיר בפניי ברגע של ייאוש וחסד "אני לא בנוי לעבודה הזאת". הוא ממשיך בכוח האינרציה. איך אמר לי בפעם אחרת? "אני כבר זקן". ידוע לכל שיש לו הרבה מאוד כסף, עסק מצליח, בריאות ומשפחה. מה אדם צריך יותר מזה? בגלגול אחר הוא היה מצליח ליהנות מכל הטוב הזה ולא היה נרגן ולו לרגע. אולי אפילו היה מצליח למצוא מנהל לעסק ומתמקד במשהו יותר משמח-ממלא-מרגש מעבר לתחזוקת העסק העתיק. אך החיים התגלגלו למבוי אישי סתום, משום מה; יש הכל, אבל משהו תקוע. אין נחת. כואב הלב לראות את זה. כי גם אם יש בעיות פוליטיות - הפרופורציות זה שם המשחק. כשאתה לא זוכה לקחת בפרופורציה - זה עונש כביר לחיים עצמם. כשהבנתי את זה - חיבקתי את תפקידי בדו שיח המוזר: האיש שמקשיב קצת, ברכות, ללב האדם, בלי לקחת אישית כלל. עד הפעם הבאה שאולי ישבר לי מזה, אבל לפחות יש לי כיוון.
הכותב הוא יוצר טקסטים ועיתונאי. עורך 'הניוזלטר של גדליה'.