אחד האתגרים המורכבים בעבודת השם הוא ברצון הטבעי שלנו לפעול מתוך רגשות עזים והתלהבות פנימית, שהן מרכיב מהותי בעבודת ה' שלנו, ומתוך החיות הזו והכוחות המתפרצים הללו, אנו נדרשים לקבל החלטות ולבצע פעולות. החלטות, מעצם טבען, צריכות להיות שקולות ומדודות, במיוחד כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לכלל ישראל. פרשת שמיני מפגישה אותנו עם מותם המטלטל של נדב ואביהו. האירוע הנורא הזה מתרחש בדיוק ברגע המרומם ביותר אשר לו ציפה כל עם ישראל - רגע גילוי השכינה לאחר שבעת ימי המילואים. השכינה אכן יורדת ואוכלת את הקורבנות על המזבח, העם רואה ונופל על פניו בשמחה וביראה, ואז מבצעים נדב ואביהוא את הטעות אשר עולה להם בחייהם, ולעם ישראל כולו בנפילה מאירוע שכולו רוממות אל התרחשות של אסון לאומי: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א), ומיד מופיעה התוצאה הנוראה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (שם פסוק ב).
המפרשים ממקדים אותנו בהבנה הטכנית של נקודת החטא: רשב"ם מסביר שהציפייה הייתה שתרד אש מן השמיים, והבאת אש בידי אדם פגעה במידת מה בגודל הנס. רמב"ן מסביר שהבעיה היתה באופן שבו הניחו נדב ואביהוא את הקטורת ישירות על האש, ורלב"ג מסביר שהם לא לקחו את הגחלים ממזבח העולה כנדרש.
אך חז"ל (כמובא ברש"י כאן), מחפשים את שורש החטא, מעבר לתיאור הטכני של הקרבת האש הזרה. במסגרת זו, מוסיפים חז"ל דברים קשים, שלא נאמרו בפשט הפסוקים: הסבר אחד הוא שנדב ואביהו הורו הלכה בפני רבם, בכך שלא שאלו את משה ואהרן כיצד לפעול אלא פעלו על דעת עצמם, והסבר שני הוא שהם נכנסו למקדש כשהם שתויי יין. חז"ל למדו זאת מהסמיכות לציווי המופיע מיד לאחר מכן: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ... בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (פסוק ט). אנו מצווים על כך עד היום; חל איסור להורות הלכה לאחר שתיית יין (רש"י כאן פס' יא, כפשט הפסוק), וכהן ששתה יין אינו רשאי לשאת את כפיו בברכת כהנים (שו"ע או"ח קכח, לח).
בפשט הדברים, קשה לנו מאד לקבל את התיאור של חז"ל על כך שנדב ואביהוא, המתוארים כבעלי מדרגה גבוהה מאד בעבודת ה', כמשה ואהרן (ראו רש"י על פסוק ג'), היו שתויי יין. על כורחנו עלינו להבין כי המושג 'שתיית יין' מתאר כאן התלהבות בעבודת השם שאינה במקומה. זוהי התלהבות החורגת מהמידה הטבעית והראויה, באמצעות שתיית היין, ובכך היא משבשת את תהליכי קבלת ההחלטות. גם המדרש שהורו הלכה בפני רבם מצביע, בעצם, על שיבוש דומה. לא כך מתקבלות החלטות במסורת הפסיקה שלנו. יש לנו דרכים העוברות מדור לדור, ואדם - עם כל רצונו הטוב לפעול למען עם ישראל - חייב להתייעץ ברבותיו תמיד. שתיית היין מבטאת "אש זרה" המוציאה את האדם משיווי משקלו, וזהו עומק הביקורת על נדב ואביהוא, בראייתם של חז"ל.
זהו בדיוק האתגר שעם ישראל ניצב מולו גם היום. בשיחותיי עם אנשים רבים אני שומע ציפייה ברורה מנבחרי הציבור ומהמנהיגים בכל המרחבים, החומריים והרוחניים, לפעול בשיקול דעת ולהבין כי האחדות והחיבור בתוך עם ישראל הם קריטיים. הם הכרחיים להמשך החיים המשותפים שלנו כאן, והם חיוניים לניצחון על אויבינו. ההתלהבות של כל צד, והלהט שלו להוכיח את צדקת דרכו, הם חשובים ויקרים. אבל פיתוח הלהט הזה לכדי הכפשת הצד השני, היא יציאה מאיזון, והליכה אחר הרגש המתפרץ. בשכלנו אנו יודעים שכולנו שותפים בבניין העם והארץ, אז מדוע כשציבור אחד מדבר על משנהו נשמעים ביטויים חריפים כל כך?
כאשר אני שואל למה זה קורה, כל אחד מן הצדדים מנסה להסביר לי על הצד שכנגד, עד כמה "הם" פועלים מתוך ניסיון להשתלט, ולא מתוך שותפות אמתית. אך עלינו לעצור ולחשוב. הרי כולנו פועלים למען עם ישראל וארץ ישראל, איש איש כפי הבנתו. כולנו רוצים לחזק את האחיזה בארצנו, את העמידה האיתנה שלנו כנגד אויבינו, ואת התהליך המופלא של תחיית ישראל שכולנו חלק ממנו, גם אם כל אחד עוסק בענף אחר ורואה את הדברים מזווית שונה. אנו נכנסים לתקופות של הכרעות פוליטיות, ואנו מצפים מכל המעורבים בעשייה הציבורית להרגיש את ההתלהבות העצומה שבטיפול בענייני האומה, אך יחד עם זאת להקפיד על כך שמהלך קבלת ההחלטות יהיה שקול, מדוד וענייני, מתוך אחריות לכלל ישראל.
בתגובתו של משה רבנו למותם של נדב ואביהוא הוא מזכיר את דברי ה' "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". גם היום אנחנו מתמודדים עם מציאות של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". איבדנו חלק מטובי בנינו במלחמות הקשות של עם ישראל לאורך כל שנותיה של המדינה, ואנו ממשיכים יום יום את בניין האומה. המשך הפסוק "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" מחייב אותנו להתבונן, להבין וללמוד, לא להישאר אדישים. אנו, "בני אהרן הנותרים" (ראו פסוק יב), הממשיכים את בניין האומה, נדרשים להמשיך את הדרך מתוך אחריות ושיקול דעת. מי ייתן ונזכה לפעול באחריות לאומית, איש על מחנהו ואיש על דגלו, לחזק זה את זה ולהמשיך לפעול באחדות בכל השלבים הבאים עלינו לטובה בתהליך תחיית ישראל.