חג הפסח תשפ"ו מאחורינו. לא כולנו עברנו את החג בשלום. משפחה בת ארבע נפשות נרצחה בחיפה. ביתם ספג פגיעת טיל ישירה והתמוטט עליהם. זה יכול היה לקרות לכל אחד, בכל עיר או יישוב, אבל זה היה גורלם המר, הנורא.
פצועים רבים מאושפזים בעקבות נפילות טילים או שברי ירוטים. משפחות רבות נותרו בלא קורת-גג. הם אמנם ניצלו, נשמעו להוראות פיקוד העורף, התמגנו, אבל ביתם חרב עליהם ועימו גם כל תכולתו. פסח של מקלטים וממ"דים - עד שטראמפ הודיע על הפסקת אש עם איראן לשבועיים.
כבר אינך יודע מי מתעתע במי. אמריקה של טראמפ, או איראן של משמרות המהפכה. קשה לרדת לנבכי מוחו של הנשיא האמריקני, אשר על סף מלחמה טוטאלית באיראן, רגע לפני תום עוד מועד לאולטימטום, הוא עוצר ונותן עוד הזדמנות לאויב.
איראן, הגם שספגה מכה אחר מכה, ואינה חוזרת בה מחלום השמדת ישראל, מנסה להרוויח עוד ועוד פרקי זמן. ספק אם השבועיים יסתיימו בהסכמה כלשהי, ואם לא נחזור למצב הקודם - איומים מצד הבית הלבן, חידוש ירי טילים על ישראל. מעניין אם גם האיש שלשמאלו של טראמפ וזה שלימינו, הצמד הגסת ורוביו, מבינים לאן חותר הבוס.
כבל שנה היינו מסובין לשולחן ליל הסדר, אמנם בצימצום, חלקינו אף במיקלטים, קראנו בחטף את ההגדה, שלימדה אותנו כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. השנה - אלה האיראנים ושלוחיהם, שסופגים מכה אחר מכה, אך ממשיכים בשלהם. עקשנות שמחירה כבד - אבל למי איכפת?
זוהי מלחמה בין שתי תרבויות. האחת רוצה להתפשט, להשתלט על עוד ועוד טריטוריות, להשליט את דתה ומרותה על כל המזרח-התיכון ומעבר לו, ולהכות ב"כופרים". האמונה הקמאית היוקדת אינה ששה להתפשר. המחיר - פחות חשוב. חיסול ראשי משטר האייתוללות, לא שינה כהוא-זה את הלך המחשבה הפונדמנטליסטית בטהראן ובאיספהאן.
התרבות השניה שאותה מייצג המערב ושלוחתו במזרח-התיכון, מדינת ישראל, מבקש דו-קיום, שלום אמת, ביטחון, רגיעה, חופש. חושב על הצד שכנגד במונחים שלו. גם אם ארה"ב פורשת את עיקר צבאה סביב תת היבשת האיראנית, בטהראן של האייתוללות אין מתרגשים מכך יותר מדי.
וכאשר מכונת המלחמה האמריקנית אינה מופעלת במלוא עוצמתה, שליטי איראן משתעשעים להם במשחקי כיפוף ידיים, משיכת זמן, מתפארים ביכולת עמידתם, גם הצבאית, גם המנטאלית. אין הם מתרשמים יותר מדי מן הארמאדה האימתנית הפרוסה סביבם. למדו לקרוא את המנהיג שאחראי להפעלת הכוח, למתן הפקודה לתקוף ללא רחמים, שחוזר בו שוב ושוב מכוונתו המוצהרת, מקצה פסקי הזמן, ומפתיע שוב את בעלי בריתו - מה שלא מפתיע.
אצלנו - אפשר לנשום, בינתיים כנראה, וגם זה משהו. יש ששמחים על פסק הזמן הזה, כנגד אלה שמאוכזבים. התגובה הראשונה שהושמעה כבר בלילה עם ההודעה על הפסקת האש, היתה בת שלוש מילים: "דונאלד נתגלה כברווז". גם אם ייחתם ההסכם - האם במוקדם או במאוחר לא ישוב מצב המלחמה, בוודאי נגד ישראל, לקדמותו? האם שוב ישוגרו טילים למרכזי אוכלוסין בארצנו? עם הסכם ובלי הסכם - פתרון מוחלט אין כאן. רק דחיית המלחמה.
מנגד, יש מיעוט בתוכנו שמלכתחילה התנגד ל"שאגת הארי" הזאת. על כסאות המיקלט שאליו אנו חשים בעת אתראות, הונחו בשבוע שעבר כרוזים אנונימיים בנוסח: "לא למלחמה!" בין השאר נאמר בהם: "אולי בעצם מלחמות לא מביאות שקט וביטחון? אולי שלום מביא שקט וביטחון?" כאילו אך ורק בישראל תלוי הדבר.
התבטאויות שמזכירות קבוצות שוליים תמימות מן העבר כמו "ברית שלום", ומן ההווה כמו "שלום עכשיו", שמשאת נפשם היא קבלה מרצון של כל דרישות אויבינו ה"צודקות", כאילו אם נרצה אותם, עגיע השלום המיוחל. שלום בכל מחיר. עכשוויזם על חשבון העתיד.
אלה קבוצות שנקודת המוצא שלהם היא - שרק בנו האשם, רק בנו תלוי הדבר אם יבוא השקט, ישראל היא המחרחרת מלחמה, ובלשון אותו כרוז, שמנסחיו לא חתמו עליו: "הפוליטיקאים שוב יצאו למלחמה, תקעו אותנו במיקלטים, בשם האינטרסים שלהם"...
זוהי תרבות של הכנעת ראש, של הגשת הלחי השניה, של חיפוש האשם במחנה שלך. במיוחד אם מי שמוביל את הממשלה ממילא שנוא עליך. האם גם טראמפ עם כל שפתו המשתלחת, עם כל העוצמה הצבאית שריכז סביב איראן, מחפש בעצם שלום עכשיו, מבלי לסיים אחת ולתמיד את האיום השיעי לשלום ישראל וחהמערב, לכלכלת העולם, ויימנע מלהנחית מכה אחת אפיים, עוצמתית והרסנית, על איראן? בעוד פחות משבועיים נדע.