הם יוצאים להפגין בכל מקרה ובכל מצב. כך היה לפני "שאגת הארי" וכך גם לאחר ההכרזה על הפסקת האש.
הדרג המדיני, לדידם, מחרחר מלחמה באיראן ובדרום לבנון. צה"ל הוא רק המבצע. פעם הם נגד המלחמה ופעם קובלים על חוסר תוחלתה. מלגלגים על ההפןגה. מזלזלים בהישגים, מצביעים על כישלונות. מתוסכלים.
חיסול הצמרת בטהראן, פגיעה בתוכנית הגרעין, במערך ההגנה האווירית ובאיום הטילים הבליסטיים, ביסוס ישראל כמעצמה צבאית מספר אחת באזור, הברית ההדוקה עם ארה"ב? - כל אלה אינם מעניינים אותם. כאילו אנחנו ה-גליית, איראן היא ה-דוד.
והרי כל העולם, ובוודאי העולם הערבי, משתאה לנוכח יכולתה של ישראל הקטנה להגן על עצמה מפני המעצמה השיעית שאינה מסתירה את מטרתה: "מוות לישראל". ואין לך הגנה טובה יותר מאשר התקפה, במיוחד כשזו התקפה מוצדקת, להבטיח את ביטחונה ועתידה של ישראל.
כמו מלחמת ששת הימים, גם המלחמה הנוכחית נפתחה בפעולה יזומה, מלחמת אין ברירה. לא כן חושבים יפי-הנפש ורודפי-השלום-בכל-מחיר בקרבנו.
בעבורם כל מצב הוא עילה לביקורת נוקבת על ההנהגה הנבחרת. כמעט כל האמצעים כשרים. המניע שלהם אחד - הפלת הממשלה ויהי מה. גם במצב המלחמתי שהמדינה נתונה בו. האמצעים - הפגנות מתלהמות בכיכרות, כרזות משתלחות, ביטויי שנאה מוקצנת למנהיג, ובעצם שנאה עצמית.
לדידם, ישראל, כלשון מודעה אנונימית בביטאונם, היא המפקירה, היא היוזמת של "מלחמת הנצח", האשמה בהרג ובהרס, הכובשת, המבצעת רצח עם, ומה לא. דיבורים שבינם לבין תעמולת שונאי ישראל בעולם - כמעט אין ולא כלום.
אפילו את טראמפ כמעט שכחו, העלימו. כאילו הוא ת"פ של ביבי, שכביכול הסית אותו לצאת למלחמה. כך גם טוענים חוגים פרוגרסיביים באמריקה. אם כך, אולי הוא גם הסית את הנשיא האמריקני להפסקת אש?
לעזרתם של חוגים קיצוניים אלה עומדת תקשורת נשכנית, מוטית שמאלה, שבחלקה שמה לה למטרה לבקר כל מהלך של הממשלה הימנית, לגמד את הישגי המלחמה המשותפת לישראל ולארה"ב, עד כדי אי-הצדקתה. ומה לעשות שמספר האבדות בצידנו נמוך מן המצופה? גם עובדה מעודדת זו אינה מרככת את התרסתם בכיכרות, בכרזות, בשלטים, בהתבטאויות ארסיות.
לא מכבר יצא לאור ספרו החשוב של ד"ר אלעד ליסון, בהוצאת "כרמל", "הסיכסוך היהודי-יהודי". הספר מנתח את הקיטוב החריף בתוכנו ותוהה מה קורה לנו ברגע שאנו פושטים את המדים וישובים כל אחד בביתו? מה גורם לכל צד לראות בצד השני איום קיומי? מסתבר כי הקרע בימינו אינו דבר חדש, ראשיתו עוד מראשית המהפכה הציונית.
המחבר, מרצה לפילוסופיה ולתיאולוגיה פוליטית, סבור כי עוצמת המריבות והוויכוחים הפוליטיים אצלנו גבוהה מדי, ולדבריו, נובעת מתחושת מצוקה סביב הזהות שלנו. "עלינו להפסיק לחשוב, שיריבנו הפוליטי, שאינו חלק מ'אנחנו' המצומצם שלנו, הוא אדיוט, מטורף או בוגד".
לדבריו, "הבנה הדדית חשובה ואף הכרחית כדי למנוע התפוצצות או התפוררות של הקיום המשותף כאן בישראל וברחבי העולם היהודי", וכן "עלינו להתעלות על עצמנו ולתת הכרה לעמדה שכנגד, מבלי לוותר על העמדה שלנו".
האם מחקר אקדמי, נהיר ככל האפשר, שמציב לנו תמרור אדום, אכן יכול לגרום להקהות את הניגודים, את השאיפות הפוליטיות שמקצינות, את האיבה שרובה מוטחת בעיקר משמאל לימין? האם המתחים בתוכנו עלולים להמיט אסון על הבית הלאומי המשותף? אכן, הפתרון לא יימצא במחקר אקדמי, חשוב ככל שיהיה.
פעם סברנו, שמלחמה, שמאיימת על שלום כולנו, מביאה לאחדות, להתלכדות מול האויב המשותף. לא כן במלחמה הנוכחית, שבה האופוזיציה הרעשנית לא רק שאינה ממתנת את ביקורתה, כאשר מאות אלפי בנינו טרם פשטו מדיהם, אלא מחריפה אותה משיקולים פוליטיים, ואם תרצו ממצוקה פוליטית.
המחשבה שאולי נתניהו דוקא יגרוף בונוסים פוליטיים מהמלחמה, מ"הניצחון המוחלט" שטרם הושג, מדאיגה את ראשי האופוזיציה. הללו - שגם בינם לבין עצמם טרם השלימו - יוצאים מגדרם כדי לנגח את הממשלה, גם במלחמה שבה הרוב בעם תומך, עומד מאחורי ממשלתו וצבאו. בסופו של דבר כולנו יושבים באותה סירה. הטרור האיסלאמי אינו מבחין בין ימין ושמאל בישראל.
"עת צרה היא ליעקב" וגם אזהרה לכולנו, ישראלים-פטריוטים מכל המחנות: כאשר ארה"ב לא נסוגה מאפשרות הנחתת מכה צבאית אנושה, וכאשר הסיכסוך הישראלי-איראני עומד לפני הכרעה, הסיכסוך היהודי-יהודי עלול רק להחריף. מסכנה זו גם טראמפ לא יצילנו.