"שפל חדש" הכריז הכתב מתן חודורוב במונולוג חריף בו תקף את בחירת הרב זרביב להדליק משואה. בין טענותיו ציטט את דברי הרב זרביב שאמר שצריך להקים בעזה התיישבות יהודית.
למקהלה הקולנית הצטרפו אפילו גורמים מהציבור הדתי לאומי. אך האם מדובר באמירות בעייתיות שהופכות את בחירתו לפגומה?
מי שחש את הדופק בחברה הישראלית, שמתבטא גם בסקרי עומק שונים, יודע שההפך הוא הנכון. לאחר הטבח המזעזע שחווינו, חלקים גדולים בעם ישראל התפקחו בנוגע לאויבינו, והיום יש קונצנזוס רחב האומר בקול צלול: איננו יכולים יותר לחיות בקרבת אלו שמתחנכים לרצוח אותנו.
במאמר קודם הסברנו מדוע במאבק מול גורם דתי-אסלאמי הכיבוש הוא חלק קריטי מהכרעה. אך האם הורדת הזווית הדתית משנה את התמונה? איך לדוגמה הצליחו להכריע את גרמניה הנאצית, שהחזיקה באידאולוגיה חילונית ואף אנטי-דתית? אין יותר מתאים מיום השואה ללמוד למלחמה שלנו, ולדון מהי הדרך המוסרית ביותר לנצח את אויבינו, ולהביא לכך ש"לעולם לא עוד".
הלקח ההיסטורי: אין "חינוך מחדש" בשלט רחוק
רבים נושאים עיניים לגרמניה וליפן כמודל למדינות שהפכו מאויבות אכזריות למדינות שוחרות שלום. אך אנו נוטים לשכוח, את הדרך למצב זה. מסמך אקדמאים שפורסם בתחילת המלחמה, מנתח את הניצחון במלחמת העולם השנייה, ומנסה להסיק ממנו מסקנות למצב מול עזה. הוא קובע כי ההצלחה מול גרמניה ויפן נשענה על שלושה תנאים יסודיים שלא ניתן היה לוותר עליהם:
- תבוסה מוחלטת של האויב וכניעתו ללא תנאי.
- כיבוש גמור של המדינה בידי בעלות הברית.
- חינוך מחדש בפיקוח הדוק.
לא היה שם "כיבוש נאור" מרחוק, ולא היו "פשיטות כירורגיות". היה שלטון צבאי מלא לאחר תום המלחמה. בין השנים 1945-1949 "ממשל גרמני לא התקיים בשום רמה שלטונית, אפילו לא ברשויות המקומיות". בעלות הברית שלטו בחינוך, במשפט ובתקשורת. הם ביצעו את "משפטי נירנברג" לא רק כדי לעשות צדק, אלא כדי "לסמן לעם הגרמני שהשיטה והמערכת הנאצית הובסה".
מי שחולם על דה-רדיקליזציה של עזה ללא שליטה ישראלית מוחלטת בשטח, ללא שליטה בספרי הלימוד וללא נוכחות צבאית קבועה, מתעלם מההיסטוריה. את כל החינוך מחדש ארה"ב עשתה כאשר גרמניה ויפן לא ישבו על גבולותיה - אצלנו הדבר הכרחי פי כמה וכמה.
מסיבה זו, כשלב בסיסי עלינו לאפשר הגירה, על מנת לצמצם מראש את החיכוך עם האוכלוסייה העוינת. כ-44% מהצעירים ברצועת עזה, מעוניינים להגר ממנה. הנשיא טראמפ תמך בכך באופן מפורש, ואסור לפספס את ההזדמנות ההיסטורית.
חוסר הכיבוש משחית את הסיכוי לשינוי, וגוזר עלינו ועל ילדינו לחיות לנצח על חרבנו מול אויב שמתחנך לשנוא אותנו.
החזון היהודי: ממוסר של חולשה למוסר של הכרעה
העומק הגדול ביותר של נושא זה נמצא במקורותינו. התנ"ך מציג בפנינו שתי דמויות, שני מלכים, המייצגים שתי תפיסות עולם ביטחוניות ומוסריות: שאול המלך ודוד המלך. הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו 'העמק דבר', מסביר את ההבדל המשמעותי בין תפיסותיהם: על נצחונות שאול נאמר "בכל אשר יפנה ירשיע", בעוד על דוד נאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל". מדוע? מסביר הנצי"ב: "שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו... המרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה, עד שיתחזקו בעוד כמה שנים". המוסר של שאול, שנמנע מכיבוש והסתפק במכות כואבות לאויב ("החלשה"), התגלה כהרסני. הוא גזר מלחמות חוזרות ונשנות מול הפלישתים, שבמהלכן נפל וגופתו נחטפה. זהו בדיוק המודל של 'שיטת הפשיטות' ו"הסבבים" החוזרים בעזה - הרס רב, סבל לשני הצדדים, ללא הכרעה וללא שינוי מציאות.
לעומתו, דוד המלך בוחר בדרך אחרת: "דוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו... אינו מניח להם שיתגברו, ואינו צריך להיזהר עוד". הכיבוש של דוד, הצבת השלטון והאחריות על השטח, הם שהביאו את השקט המיוחל, והובילו למלכות שלמה שהגיעה אחריו. דווקא הכיבוש המלא הוא שמאפשר להפסיק את ההרג וההרס. יתרה מכך, דוד היה צריך להרוג ולהחריב פחות משאול, בדיוק בגלל שהוא לקח אחריות על השטח.
חוסר הכיבוש הוא שמשחית, כי הוא מחייב אותנו להשתמש בכוח ברוטאלי שוב ושוב, ללא תכלית מדינית. הכיבוש, לעומת זאת, הוא המעשה שמביא יציבות ובמקום לנהל את הסכסוך מוביל לקיצו.
האומץ להיות ריבון
המסקנה העולה מכל המקורות - ההיסטוריים, האסטרטגיים והתורניים - היא אחת: הבריחה מהכיבוש היא הבריחה מהפתרון. בניגוד לאסלאם, איננו שואפים לכבוש את העולם. בניגוד לנצרות, איננו מחפשים מיסיון. אך על ארצנו הקטנה אין לנו זכות מוסרית לוותר, מתוך תפיסה יהודית-ציונית שזו ארצנו המובטחת, ושגם על פי החוק הבינלאומי יש לנו זכות עליה (כפי שמנומק בדו"ח אדמונד לוי). וכדבריו העוצמתיים של שמעון החשמונאי: "לֹא אֶרֶץ נָכְרִיָּה לָקַחְנוּ וְלֹא בִרְכוּשׁ זָרִים מָשַׁלְנוּ, כִּי אִם נַחֲלַת אֲבוֹתֵינוּ, אֲשֶׁר נִכְבְּשָׁה בִּידֵי אוֹיְבֵינוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּאַחַת הָעִתִּים. וַאֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לָנוּ עֵת, הֲשִׁיבוֹנוּ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתֵינוּ" (ספר מקבים א, טו).
הקונספציה ש"הכיבוש משחית" גרמה לנו להפקיר את ביטחון בנינו ובנותינו. היא יצרה מציאות ביהודה ושומרון שבה חיילים עומדים במצבים בלתי אפשריים מול אוכלוסייה עוינת ללא יכולת הכרעה. היא יצרה בעזה מפלצת טרור שצמחה בחסות ה"התנתקות". והובילה ליצירת ארגון הטרור החזק בעולם, הלא הוא חיזבאללה, בעקבות הנסיגה מלבנון.
עזריה אלון, חבר קיבוץ בית־השיטה, כתב כבר בשנת 1972 את הדברים המדהימים הבאים: "אפילו נכונה ההנחה כי עזה היא גידול ממאיר, עדיין אין משתחררים ממנה על ידי ניתוח המסלק אותה אל מחוץ לגוף. היא נותרת גידול ממאיר, וסכנתה מבחוץ גדולה יותר... היא בעיה שמוכרחים לפתור אותה, ויש לה רק פתרון אחד: הכללתה בארץ ישראל... פתרון ההסתלקות מרצועת עזה איננו פתרון יותר הומני, אלא פתרון יותר מרושע, גם כלפי עצמנו וגם כלפי הערבים. בעוד כך וכך שנים נצטרך לשוב ולכבוש את הרצועה, ולשפוך דם של יהודים ושל ערבים. אם נחזיר אותה היום, יהיה הכיבוש הבא - אשר לא אנחנו נהיה יוזמיו, אבל ניאלץ להיקלע אליו - קשה ואכזרי יותר". מי כמונו יודעים, עד כמה דבריו התבררו כנכונים.
המוסריות האמיתית היא ללמוד מההיסטוריה העולמית, ומעשרות השנים האחרונות במדינת ישראל; להבין את המניע הדתי של אויבינו, ולהעז להתחבר לחזון היהודי של עמנו. עלינו לקחת אחריות: לכבוש, לשלוט, לאפשר הגירה, לחנך מחדש, ולהתיישב. מה שהיה נכון מול גרמניה הנאצית, נכון גם מול החינוך האיסלאמו-נאצי שנמצא לידינו. אם לא ננצל הזדמנות היסטורית זו, בזמן ממשל טראמפ האוהד, זו תהיה בכייה לדורות. זו פעולה מתבקשת של הגנה, צדק היסטורי, ותיקון עולם שמחליף את שלטון הרשע והטרור בשלטון של חוק, סדר ומוסר יהודי. רק כך נבטיח שקורבנם של נופלינו לא יהיה לשווא, ושתמונת הניצחון לא תהיה רק תמונה, אלא מציאות חיים ממשית ובטוחה לנצח.
לכן בחירת הרב זרביב להדלקת משואה, אכן מייצגת את הדור החדש במדינת ישראל, ומבטאת בחירה במוסר יהודי ואנושי מתוקן, המוביל לעולם טוב יותר. נסיים בדברים שהרב זרביב נהג לומר פעמים רבות: "עד הסוף, עד הניצחון, עד ההתיישבות". תעלה המשואה - משואה לתקומה.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה