הדעה המרכזית במשנה (בבא בתרא ח, ו) קובעת שאדם שמעביר את הירושה שלו מבניו לאחרים, למרות שהוא רשאי לעשות זאת אין רוח חכמים נוחה הימנו. בתלמוד הירושלמי (שם) מסביר את העניין בכך שהוא מביא פסוק: 'ויהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל לב, כז).
מה פשר הפסוק הזה וכיצד הוא מסביר את העניין. נשים לב ונראה שפסוק זה מופיע בספר יחזקאל פרק לב, סמוך ונראה לפרק לז ביחזקאל, פרק חזון העצמות היבשות. בפרק לז עם ישראל אומר לנביא יחזקאל: 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו'.
במילים אחרות אין לנו כל תקוה. אין עתיד לעם ישראל ואז מנבא יחזקאל על התחייה הלאומית שעתידה להתממש בעם ישראל.
גם בימינו חוגים מסוימים לועגים ואומרים: האם זאת המדינה שעליה חלם עם ישראל. הרי ישנם כל כך הרבה מערכות במדינה שהם הפוך מדרך יהודית. אותם חוגים אכן מכנים בלעג את יום העצמאות, יום העצמות. מה כבר יכול לצאת ממדינה כזאת. מדינה כזאת היא בחינת עצמות יבשות.
וכאן נכנסת נבואת יחזקאל. מה שאתם רואים זה רק דברים זמניים. ברור הדבר שבסופו של דבר מדינת ישראל תופיע בעולם כמדינה שכל כולה אומרת קידוש השם.
במקביל אותו דבר נכון גם למישור הפרטי. מדוע אדם מעביר ירושה מבניו לאחרים. על פי רוב הדבר קורה בגלל שהבנים סוטים מן הדרך. כל אדם יש לו מטרה בחיים והוא היה רוצה שימשיכו לקדם את המטרה שאותה הוא קידם. אומרים לו לאדם זה, אתה מחשיב את בניך לעצמות יבשות (העוון שלך הוא שאתה רואה בבניך עצמות יבשות), כאלו שברור שלא יצמח מהם דבר טוב. כמה שאתה טועה. ברור הדבר שבנך יחזור בתשובה ואם לא הבן, אז הנכד. ואם לא הנכד אז הנין.
ישנו מדרש מעניין (ילקוט שמעוני פרשת בא) רמז, רח) שם מובא על הפסוק: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם המסקנה שעתידה תורה להשתכח מישראל. מיד לאחר מכן מובאת דעה שמדובר על בשורה טובה, שכן הפסוק מבשר לנו שעם ישראל יראה בנים ובני בנים. לכאורה לא ברור אם עתידה תורה להשתכח מישראל ומצד שני עם ישראל יגדל, הרי המצב הרוחני צפוי להיות גרוע יותר. התשובה היא שדווקא האופטימיות הזאת של עם ישראל הרצון להביא הרבה חיים לעולם, הרצון לקדם את העולם הוא בסופו של דבר יחזיר את עם ישראל כולו לאביו שבשמים.
חשבנו שהדור שלנו הוא דור הטיקטוק. שמהנוער של ימינו לא יצא שום דבר. באה מלחמת שמחת תורה והראתה לנו איזה נוער נפלא הוא הנוער הישראלי. פתאום אנו נוכחים לראות את חלוצי הגבעות (140 חוות ביהודה ושומרון). אלו כוחות, איזו מסירות. ולא רק זאת אלא אנו נוכחים באופן פלאי בהתחזקות של הנוער בכל מה שקשור ליהדות. חיילי צה"ל היקרים פותחים כל קרב בקריאת שמע, אנו פוגשים תופעות נרחבות של בני נוער מניחים תפילין, ולובשים ציציות, גם אם עדיין הם אינם חובשים כיפות.
יכלנו לחשוב שתופעת ההתחזקות האמונית בצבא מקורה בכך שבכל יחידה כמעט ישנם דתיים שדוחפים קדימה ומשמשים מקור השראה, אולם אנו נוכחים לדעת שגם כאלו שהיו רחוקים ממש מעולם היהדות, כמו, למשל, מרבית החטופים, גילו את הקב"ה בתוך הגהנום בו הם שהו.
כאשר רואים בעינינו את התהליכים שקורים בעם ישראל, אי אפשר שלא להיות אופטימיים שנגיע למציאות בו הפוטנציאל המוסרי והערכי של עם ישראל יבוא לידי ביטוי במלוא הדרו, ועם ישראל יזכה להאיר את אור ה' בעולם.
אבל אסור להתבלבל
גם אם יש עדיין הרבה מה לתקן ולשפר כדי שעם ישראל יהיה בחינת אור לגויים מבחינה ערכית ומוסרית, הרי צריך להבין שעצם זה שיש לנו מדינה, מה גם שאנו מבחינת הצדדים המעשיים כמו צבא, חקלאות, הייטק, בריאות וכד' בין המדינות המובילות בעולם, זאת מציאות של קידוש השם.
מתוך החושך מבינים טוב יותר אור מהו. כדי להבין טוב יותר מהו קידוש השם צריכים להבין מה פירוש חילול השם. הנביא יחזקאל (יחזקאל לו, כ) מתאר את המציאות הזאת בפסוק אותו אומרים הגויים בלעג כלפי היהודים: 'באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'. המציאות בה עם ישראל מוכה, חבול ומושפל, כאשר הוא תלוי בגויים באופן מוחלט, אין לך חילול השם גדול מזה.
מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה תמיד נוהג להביא את הירושלמי (קידושין ד, א) שאומר שגדול קידוש השם מחילול השם, כדי להדגיש את היותה של מדינת ישראל בחינת קידוש השם. הרב צבי יהודה הסביר שה'מם' שבמאמר זה היא 'מם' במשמעות של מתוך. קידוש השם של עצם קיום המדינה בולט יותר בעצם זה שמתוך שיא הגלות והשפל פתאום צמחנו בסייעתא דשמיא להיות מעצמה.
כאמור, יש הרבה מה לשפר מבחינה ערכית ומוסרית, אולם ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.