בתחילת החודש פורסמו ב"מעריב" זו לצד זו שתי ידיעות מעציבות. האחת נשאה את הכותרת: "פרידה מגלעד".
השניה: "אותר חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע". הראשונה דיווחה על הלווייתו של סמ"ר גלעד הראל ז"ל, שנפל בלבנון. השנייה סיפרה על טוראי דב פרמט ז"ל שנפל במרחב מלכיה שבגליל העליון, גם הוא בהגנה על ישובי הצפון.
78 שנים מפרידות בין השניים. 78 שנות עצמאות, שבהן לא פסקו מלחמות ישראל, ועדיין אין להכיר את ישראל של 2026, לעומת המדינה שבחיתוליה, 1948.
פחות מחודש זכה דב לחיות במדינה שאך זה קמה. אילו היה בחיים היום, גילו כבר היה נושק ל-100. כל חייו הקצרים, 21 שנה, חי גלעד בישראל. תמונתו בעיתון היא בצבע. תמונתו של דב - בשחור-לבן. שניים מ- 25,644 חללי מערכות ישראל, שמניינם נספר החל משנת 1860.
בעמוד שבעיתון "שוכנים" השניים לצד זה. טמונים בשני בתי עלמין צבאיים נפרדים. שני חללים מבין הרבים שהקריבו חייהם למען הקמת המדינה, למען ביטחונה ולמען הבטחת עתידה.
ביום העצמאות ה-78 ניתן לומר שעצם קיומה של מדינת היהודים נתקבע. מ-600 אלף נפש בתש"ח הגענו לעשרה מיליון בתשפ"ו - כולל האזרחים הערביים המשתלבים היטב במדינה - גאים בעוצמת הרוח הישראלית, בתחושת הלאומיות המתעצמת, וברמת ההישגים בל ייאמנו שאליהם הגענו.
זאת - בזכות קורבנם של טובי בנינו שבמותם ציוו לנו את הקיום והחיים. כל נופל ועולמו, כל נופל וההפסד הגדול למשפחתו, לחברה בישראל, אבל גם מופת ודוגמא להמשך המאבק הקיומי שלנו.
את יום העצמאות ה-78 נחוג בסימן הפסקת אש (זמנית?) במלחמה הנוכחית נגד איראן, חזבאללה וחמאס. האחרונה במלחמות ישראל מאז קוממיותנו. ישראל שרוייה כל שנותיה בהפסקות אש. מעולם לא חווינו מלחמה מתמשכת כמו זו שנפתחה עלינו ב-7 באוקטובר ההוא. מלחמה עם הפוגות. כמו במלחמתנו הראשונה - בתש"ח.
מדינה יחידה בעולם שמכל עבר מאיימים על עצם קיומה. מייחלים בגלוי ל"מוות לישראל". מדינה שמפעם לפעם מגיעות לבתי תושביה בשורת האיוב על נפילת בן, או אח, או אב - חייל או חיילת - בהגנה מפני הקמים עלינו.
מהיותה בעצם הגדרתה מדינת העם היהודי, העויינות לישראל המכה באויביה גוברת ברחבי תבל. האנטישמיות במערב מכוונת בעיקר נגד עובדת ייחודה, כעם לבדד ישכון בין אומות תבל. אין אוהבים לראותה חזקה ועוצמתית, אין אוהבים לראות יהודי נושא נשק, לוחם בעוז, נכון להקריב עצמו למען עמו ומולדתו.
קשה שלא לזכור את אמירתה של גולדה מאיר: "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל." והנשק הכי חם שלנו הוא לא המטוסים, לא הטנקים ולא כיפת ברזל - כי אם האנשים שמפעילים אותם, לוחמינו בני כל הדורות, בכל המלחמות, בכל היחידות, ביבשה, באוויר, בים. מניחים מאחור את כל המחלוקות המשסעות אותנו מבפנים, יוצאים בלב אחד לחזית, גם בידיעה שאולי לא יחזרו או "רק" ייפצעו.
מאז תש"ח התהפך מאזן הכוחות האזורי. אז היינו פחות ממיליון נפש, 6,000 מתוכנו (אחוז אחד מכלל האוכלוסיה) נפלו בקרבות מול חמשת צבאות ערב. היום זרועו של צה"ל מגיעה עד טהרן ותימן, שותפה לבעלת בריתה הגדולה, ארה"ב של טראמפ, נלחמת לצידה חיל אוויר לצד חיל אוויר. ועדיין מלחמה היא מלחמה - ובמלחמה, צודקת ככל שתהיה, נחוצה ככל שתהיה, משלמים גם מחירים יקרים. ישראל היא מדינה שכולה.
לפי הסטטיסטיקה היבשה, יש בישראל כ-60 אלף משפחות שכולות, אבל כלום יש אזרח שאינו מכיר לפחות חלל אחד? שתי כפות ידיי לא יספיקו למנות את שמות החללים שהכרתי, חברים, שכנים. כל אחד ואחת מאיתנו נוצרים בליבם שמות של חללים ממלחמות ומבצעים שונים.
זו מחירה של עצמאות וריבונות. לא עוד "כצאן לטבח". הנחמה הגדולה היא, שעם ישראל חי, נושם, בועט במשנאיו, ובו בזמן מתקיים ומשגשג.
אם יש צוואה של הנופלים - רבבות בנינו שבדמם איפשרו את קיומנו - אחת היא: לשמור על רוחנו לבל תיפול, לחזק את הסולידריות הפנימית והאחדות שמעבר לאחידות. לא יתכן שמאחורי גבם של לוחמים, שדרוכים עכשיו בכל החזיתות, תימשך בעורף מלחמה פנימית קורעת, שסופה מי ישורנו.
אנחנו בהפסקת האש במלחמה הנוכחית, הבה נעשה הפסקה אש תמידית במלחמה הפנימית.