הדגל שלנו הוא כבר לא של כולנו. סקר של 'ערוץ משב' וארגון צוהר בדק את היחס לסמלי הלאום ומצא כי "7.4% מהמשיבים החילונים ציינו כי 'הניפו בעבר והשנה לא', נתון העשוי להצביע על מחאה, ניכור או שבר ביחס לסמלי המדינה".
ערב יום העצמאות אני בוחר להסתכל על 93% מהחילונים שבוחרים להמשיך ולהניף את הדגל. הם עושים זאת על אף שממשלת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה (במיוחד אלו שמעבר לים) פעלו כדי לנכר אותם, להרחיק אותם ולבוז כמעט לכל דבר שיקר וחשוב בעיניהם.
עדיין צרובים בהם כמכוות אש דבריו של ראש הממשלה לפני עידן ועידנים, שלחש בעצת יועצו שמעבר לים, שאנשי השמאל 'שכחו מה זה להיות יהודים'. הם, שגדלו על 'הטובים לטיס', שמעו כיצד שר התקשורת מאחל לטייסים שילכו לעזאזל. הם נאלצים לשמוע פעם אחר פעם שהם 'עגלה ריקה'. כיוון שהם ריקים נפתחה בתל אביב ישיבה שמטרתה 'להאיר את העיר'.
למי מביניהם שלא היה ברור לו שהוא יושב בחושך, הסביר ראש הישיבה שכיוון שאין בהם תורה הם "גוף בלי נשמה", והוא המשיך והסביר ש"זה נבלה, זה טומאת מת". ובכל זאת הם מניפים את הדגל. והם מניפים אותו לא רק ביום העצמאות. ככל שהממשלה ביקשה לקדם את הרפורמה המשפטית שלגביהם זו 'הפיכה משטרית', כך הם הניפו את הדגל גבוה יותר ונישא יותר. את הדגלים השחורים ממחאות קודמות החליפו דגלי ישראל, כי מאבקם איננו על 'דמוקרטיה' אלא על המדינה.
השנתיים האחרונות היו קשות מנשוא. הם חשו כיצד הערכים הבסיסיים ביותר שקושרים אותנו זה לזה, הרעות, האחווה, האמונה הבסיסית והפשוטה שפדיון שבויים הינו ערך עילאי, כל אלו נרמסים ברגל גסה. בקרב אותם 93% היו שהודיעו שיסרבו לשרת לנוכח מה שהם כינו 'ההפיכה המשטרית', אבל בבוקר טבח שמחת תורה הם מתייצבים מבלי שהם נקראים.
הם אינם שומעים את ראש הממשלה והשרים שנאלמו דום, הם מתייצבים כי את ליבם מפלחת קריאת הקיבוצים, זעקות התצפיתניות, וסרטוני האימה משדרות, נתיבות ואופקים. שר האוצר מכריז באזני חבריו ש'החטופים זה לא הדבר הכי חשוב', וממליץ שלא לראות את סרטוני השבי כדי שהם יוכלו לישון טוב בלילה. והם בשלהם. בגשם, בקור ובשרב הם יוצאים עם דגלי ישראל. כאשר ממשלתם, שהם לא בחרו בה, מטיחה בהם שהם 'עוכרי ישראל', 'מסייעים לאויב', 'מחלישי רוח העם' ועוד ועוד, הם מתייצבים לעוד סבב מילואים.
כשאומרים להם ש'חלקם בבתי הקברות הולך וקטן', הם ממשיכים להיות המגש הכסף של מדינת היהודים ולשלם מיסים. והנה הם מתייצבים לעוד סבב למרות שהם חושבים שזו כבר איננה מלחמת 'אין ברירה' אלא 'מלחמת שלום הממשלה'. הם אינם בוררים את המשימות והם נקראים לפקודה גם כאשר הם נאלצים לספוג גידופים, אבנים ואגרופים 'מנערי הגבעות'. הם אינם מסרבים לשירות גם כאשר השירות הוא לשמור על עוד גבעה ועוד חוה בארץ שלגבי דידם היא ארץ רעה ופורעת חוק.
בחודשים האחרונים הם רואים כיצד הממשלה עושה ככל שביכולתה כדי לפטור את 'אחינו' החרדים מעול גיוס ביד אחת, וביד האחרת מעבירה להם כספים כדי שלא יפילו את הממשלה. הם שומעים הבטחות רהב על 'שינוי פני המזרח התיכון' בעודם רצים למקלטים באישון לילה, ומנסים לארגן 'סידור לילדים' כי מערכת החינוך חדלה לתפקד. לעומת זאת הם ראו בשבוע האחרון שככל שהדבר נוגע ב'יהדות', שם דווקא הצבא, הצבא שלהם, יודע להגיב במהירות, נחישות וללא טיפת רגישות. חיילים שעושים מנגל בפאתי המחנה בשבת מושלכים ל-21 ימים בכלא, חיילות מאבדות את משכורתן ביום השחרור כי הן באו בחולצה מעט קצרה. ולמרות כל זאת ועל אף כל אלו הם ימשיכו גם השנה להניף את הדגל.
כאן לכאורה מתבקשת שורת המחץ: 'הם עושים זאת כי אין להם ארץ אחרת'. כך הם שרו בעצרות המחאה ובכיכרות החטופים. אבל האמת היא שיכולה להיות להם ארץ אחרת. רובם מכירים מישהו שלא חזר מפוסט-דוקטורט, משפחה שהחליטה להאריך את הרילוקיישן 'עד שהמצב ישתנה'. חלק מהם אף הוציאו דרכון נוסף, כי מי יודע מה יהיה כאן.
מכנים אותם 'ניידים' ככינוי גנאי. הם אכן יכולים להתנייד בעולם הרחב. הם יודעים שיש ארצות בעולם שבהם העובדה שהם למדו לימודי ליבה לא תחשב לגנותם.
הם מכירים מקומות עבודה שמעריכים חשיבה ביקורתית ויצירתיות, ואפילו מוכנים לשלם על כך היטב. הם נמצאים כאן לא מפני שהם אינם יכולים אחרת, אלא מפני שהם בוחרים להשאר כאן. הם בוחרים לשרת במילואים. הם בוחרים לשלם מיסים. הם בוחרים לצאת ולהפגין. הם בוחרים לחיות כאן. וזהו נס יום העצמאות שלנו. ובעיני הוא גדול לא פחות מנס קיבוץ הגלויות, ומנס תחיית השפה, ואפילו מניסי המלחמה. הוא נס להתנוסס ולהניף מעליו את הדגל של כולנו. ובפרוש שנת העצמאות הבאה שומה עלינו, כולנו, חילונים ודתיים, שמאלנים, ימנים, ניידים, נייחים, אנשי מדינת תל אביב ותושבי קו העימות, אנשי ההר ודרי השפלה, לעשות כל שביכולתנו כדי שהנס הזה יהיה למציאות, לשגרת חיים. יום עצמאות שמח ומשמעותי לכולנו.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה