1. כשהקטנה הגיע לגיל שלוש בערך, אחרי שהתפעלנו מחכמת הבורא שברא בעולמו בריות חדשות הצומחות מול עיני בני אדם ולומדות לדבר, עברנו לשלב קצת מאתגר: התמודדות עם הבחירה האישית של הפעוטה לייבב, ללא הרף, למרות אוצר המילים שהחלה לרכוש בהתמדה.
בדומה למיילים, היבבות עשויות להישמע בכל עת; החל משעות הבקר המוקדמות עקב קימה על צד שמאל, עבור דרך טריגרי צהרים (עייפות) וכלה בשעות הערב (שינה בפועל ותצוגת עירנות חיצונית).
היבבות הן כלי תקשורת ייחודי המתריע על התרחשות רגשית כלשהי, הבעיה מתחילה כשאתה ממהר לחלץ את המידע מהפעוטה והיא מתעקשת להמשיך לייבב ותו לא. מאלצת אותך לתחקר את האירוע בלי קצה חוט ובו זמנית מעלה חשד סביר שאין אירוע ומדובר ביבבת שווא על מצע מצב רוח מזופת.
2. כך או כך, קשה להישאר אדיש ליבבות הסורקות את בשרך הפנימי, אז אתה עומד כנוע. מקפל את סמכותך ההורית ומניחה תחת נעליך הבוציות וכך, כשהברכיים על סף כריעה ושמא סגידה - אתה תוהה ברכות 'במה אפשר לעזור לך?' כולל ה'מותק' האלמותי. בתגובה, המתוקה אוחזת בקרנות המזבח: מייבבת ולא זורקת עצם כשעורה של מידע על הסערה המתחוללת בליבה. כשאתה דחוי ורכון אפיים ארצה - התסכול גדול יותר. משם, אתה מגשש את דרכך בעלטה. מנסה 'להכיל את היבבות' כגבר האוזר חלציו מול משימת על לאומית.
3. התקווה מבצבצת לרגעים; היבבות נעלמות, אך אחרי רגע קל - עושות קאמבק מפואר שמפתה שלא להאזין לו בקשב רב. אולי הפעם ישמע סוף סוף סאונד חדש שירענן את הפלייליסט? זהו שלא. הסאונד אמנם מהוקצע אך אין בו חידוש. הוא פורט לך על הנימים העדינים האוניברסליים; הדאגה ההורית, שאלת השאלות 'האם אני הורה טוב?' מתערבבת עם משחק הכיסאות ע"ג עצבים דקים. במשחק הזה, אסור לצעוק ואי אפשר לכעוס. אין פה אשמים. טרם נבנה אמון. אתה רוצה בטובתה אך היא סגורה ומסוגרת כי טרם התפתחה בה ההבנה שכדי שיהיה לה טוב היא צריכה לעשות משהו פשוט שהיא לא מסוגלת לעשות עכשיו מבחינה רגשית: לדבר.
4. היבבות מסחררות אותך ובצר לך - אתה מוצא את עצמך מציע את המרכולת כולה: ממתק, מסך, סך כל הממתקים הקיימים בבית, בסופר, בייקום. משחק קטן בטלפון? במחשב? על ירח אמיתי? בינג' ארבע עונות של הטלטאביז? על הנייר, כל ערכי החינוך נשברים כצלחת ביום אירוסין. בפועל, למזלך, הילדה עוסקת במלאכת הייבוב ולא עטה כלל על השלל. אתה מנסה להתרכז בעניינך ומפנים את הסיטואציה המופלאה דרך המשפט הגאוני הבא: 'אין מה לעשות'. מאידך, הזמן עושה את שלו. כשהמחוג יעבור כמה נקודות - הילדה תצא מזה לבד. תתקשר, תביע רצון כלשהו ואתה תעמוד חזק (ולא רכון!) מול רצונותיה. או אז, תתעטף בגלימה החינוכית ההכרחית ותגיד בכל כוח כוונתך; 'מה פתאום ממתק עכשיו?!' אתה רוצה עגבניה? סבבה. זה אמנם יקר, אבל אני מוכן להשקיע.
5. למרות שאתה יודע שהפתרון נמצא בהעברת זמן (ותו לא!) - הפיתוי לפתור את היבבות כאן ועכשיו גדול מנשוא. הרצון הקמאי לגאולה פרטית (עכשיו!) - הוא האויב הגדול ביותר של הסבלנות ההכרחית. במקרים שהמשפט 'אין מה לעשות' מבצבץ מן ההגיון הקר, כל דרך שתנסה לפעול בה - תוציא אותך טיפש, אם תצפה בעצמך מהצד.
מצד שני: האנרגיה והעצבים רוצים לצאת איכשהו. לכן, למעשה, אתה מתחנן עד כלות, מציע את כל המרכולת, דופק את הראש בקיר וחוזר חלילה לעשות זאת על קיר נוסף. כל הזמן הזה, הפתרון המפתיע היה טמון במחוזות אחרים לגמרי; הקללת הסיטואציה, הומור. למשל: לייבב בעצמך, מול היבבות. כשממול כל האופציות יוציאו אותך טיפש על בטוח - הדרך היחידה היא לחשוב מחוץ לקופסה כדי לאהוב. רק כך, גם המייבבת המופלאה תפסיק להתעקש לחינם, תשתף פעולה, תרגע ותצחק. קפיצה קלה לחיים הציבוריים: הלוואי ונשכיל לתרגם את החשיבה מחוץ לקופסה למחלוקות ציבוריות המבוססות על עקשנות בלתי מובנית. ככה מתנהגים כ'שרוצים לאהוב אחד את השני', אבל באמת.
הכותב הוא יוצר טקסטים ועיתונאי. עורך 'הניוזלטר של גדליה'. עקב המצב, סרטו "אבא עם אלוקים" זמין לצפיה ללא עלות. לפניות: gilinada@gmail.com