טנקים ברחוב אלנבי בתל-אביב, חיילות עם תמ"ק עוזי בידיהן, חיילים בחגורים מלאים, קסדות לראשם, רובים בידיהם, נערים עם מקלות בידיהם ותופים על מותניהם - כך נראה המצעד הצבאי של יום העצמאות הראשון.
כך גם חגגה ישראל את יום העצמאות הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, הפעם בירושלים המאוחדת. ראשי המדינה ניצבו על בימת הכבוד. המצלמות הופנו לעברם שוב ושוב. איזה "מיליטריזם", איזה "פולחן אישיות".
אלא שאז לא היו בן כספית, עינב שיף ויוסי ורטר - שיכתבו מה שכתבו הללו הפעם, לאחר הטקס הממלכתי של הדלקת משואות יום העצמאות ה-78. צצה אז אמנם ביקורת, אבל עובדה היא שעברו עוד שנים רבות עד שהמצעד הצבאי ה"מסורתי" ההוא בוטל.
לא כן ביום העצמאות ה-78 של ישראל. האמריקאים והאיראנים בהפסקת אש, שאיפשרה לעם היושב בציון לחגוג בשקט, גם אם בדאגה שלא מעט העיבה על השמחה. למחרת, יום חמישי בבוקר, אתה פותח את העיתונים וכלל אינך מופתע. וכי מה אפשר היה לצפות שיכתבו על הטקס בהר הרצל? זה היה צפוי, כאילו הדברים נכתבו מראש, גם בלי לצפות בשעה וחצי של הטקס המרהיב.
יסורי ורטר הלא-צעיר ב"הארץ", ה"אצבע בעין" של עינב מ"ידיעות", ה"טקס פולחני" של כספית. והיתה אחת שהרחיקה לכת: "בגדי הגסטפו החדשים", כתבה בפייסבוק על הקצין עטוי הפנים, מדליק משואה.
אותה הטייה, אותה משטמה, אותו טירלול, שחוזרים על עצמם במאמריהם הקבועים, אף בחריפות יתר, ואותה מיתקפה, על ראש הממשלה ועל מארגני הטקס. הקריאות לאחדות שיצאו מפי נשיא המדינה ודוברים אחרים, היו במקומן - אבל נפלו על אוזניים ערלות. יום אחד של אחדות והתעלות רוח - ומיד החזירונו פרשנים עויינים למשבצת הקודמת. סכנת הקרע הפנימי רק מחריפה.
התחושה היא, כאילו תיאמו ביניהם השלושה ועוד כמה כותבים ודוברים את הקו, ומערכות העיתונים את אופי הסיקור של הטקס. גם אצלי עלו כמה תמיהות: מדוע הושבו הרמטכ"ל וראש המוסד מחוץ למיתחם ה"חשובים"? ולמה ראשי האופוזיציה לא הגיעו, או לא נראו? האם זה מה שקבעה הממונה על הטקס, השרה מירי רגב, שהראו אותה שוב ושוב יחד עם מנכ"לה? ואיך חדר לשם המתחזה לרב ראשי ספרדי? ואיך נדחפה ל"פריים" השרה מאי גולן?
אז הנה, גם לי יש ביקורת. גם אני הרמתי מפעם לפעם גבות, אבל כשמישהו כותב לי כי הטקס היה יותר מדי "מזרחי", יותר מדי "דתי", הבנתי סופית לאן נושבת רוח הגזענים, המפלגים, שרואים רק את השלילי. "ברחה" להם המדינה.
לא משנה שיהורם גאון שר בגאון, שארי שפיץ, טלי גואילי, אורה חתן שלעולם לא עזבה את ביתה בשתולה, היו מרגשים, הפליאו בדבריהם מרוממי-הנפש. לא משנה שהמשמרות צעדו באופן מתוקתק, חיוכים של אושר וגאווה שפוכים על פניהם של נושאי הדגלים. בעיני הפובליציסטים הממורמרים זה לא שינה כהוא-זה את דעתם המגדפת. הרי הם מירמרו את עצמם לדעת כבר ימים לפני הטקס, במהלך התהליך של בחירת מדליקי המשואות.
חמתם עלתה במיוחד כלפי הופעתו הכריזמטית של שנוא נפשם, ראש הממשלה נתניהו ונאומו המוקלט. דבריו - שמבקריו רואים בהם, איך לא, תעמולת בחירות, איפוקו מול כל מגדפיו, מבטו מלא הסיפוק, וכמובן ניהולו את המערכה בימים אלה, ראויים למלוא ההוקרה. מבקריו לא ירפו ממנו, והוא ברוב חוכמה יתעלם מהם ככל שיוכל, בידיעה שאצל העיתונאים הרל"ביסטים אין נקודת זכות אחת לגביו.
ועוד הוא יודע - השפעתם אפסית. היא נושא לשיח רק בבראנז'ה התקשורתית המוטית. מתחרים זה בזה מי היה יותר קיצוני ומי יותר חריף בגינוי הטקס ואת זה שאינו בנט או לפיד.
טקס המשואות הבליט את הפער ההולך ומתרחב בין אותם אנשי יוהרה בתקשורת לבין רוב הציבור, שצפה בו בשקיקה, חש התרוממות רוח. טקס שמשקף בכייף את עוצמתה ושמחתה של המדינה בת ה-78, את רוממותה והישגיה, את ביטחונה העצמי בימי צרה ומצוקה, יכולתה לעמוד מול כל הקמים עליה ולהפגין את ייחודה מול הזאבים סובבים אותה.
מצעדים צבאיים כבר אין רואים בחוצותינו. רואים אותם בטהראן וצפון קוריאה, ואפילו בשאנז-אליזה שבפאריז. אצלנו רואים גם לעת מצוקה חגיגה עצמאות אמיתית, שמחה עממית, שתקשורת מנותקת בוחרת לזלזל בה ולהכתימה. גם על כך יודע העם להתגבר, מיישם את הקריאה: "קדימה, צעד!"