1. שנים רבות חינכו אותנו שאפילו במלחמה צודקת - לא פוגעים באזרחים מהצד השני. כי בבסיס החמלה, בן אדם עלי אדמות הוא יצור חף מאשמה. זה שהוא נולד לצד מסוים - לא הופך אותו אישית למטרה.
ההיפך, לימדו אותנו; צריך לעזור למסכנים הללו שנקלעו לאזור. כך הקרבנו חיי אדם, בזמן שיכולנו לנצח בכוח הזרוע בקלות וללא סיכון. הנחנו את ההגיון בצד כדי לצאת אנושיים ובעלי רגישות לאחר, לכאורה. אך משום מה, כשמדובר בקבוצת אוכלוסיה 'אחרת' מתוך העם - המלצת החמלה נעלמת ובמקומה מופיעה אחת אחרת: מומלץ להפגין חוסר רגישות, ככל אשר יצרך מאפשר לך. רגע שיא (הנוכחי) הופיע כששני חבר'ה ביקשו צדקה ובתגובה - בויישו במזיד. פליז, אל נא תלהטו אחיי. הניחו ללהט. הפעם מוכרחים להניח את הזעזוע בצד ולגבש קור רוח כדי להתחיל להבין מה קורה לנו.
2. מזה זמן רב שערכי החמלה האנושיים מושמדים באין מפריע בלהט המחלוקות הציבוריות. פגיעות אישיות, ניבול פה וחדוות עקיצות הפכו למטבע לשון עובר לסוחר, מצד לצד. פעם אלו מכים מילולית באלו ופעם אלו באלו. הצד השווה באלו ובאלו שהריטואל קבוע: סרטון או פוסט בוטה המשכנע את המשוכנעים ומזעזע את המזועזעים. כך או כך - תנועת הרווח זורמת כמו באיילון בתקופת הקורונה; הלייקים מתאספים, התגובות נערמות, האייטמים בכלי התקשורת צצים כפטריות רעילות אחרי המבול ובזמן הזה - מניות האישיות של הסוער והנסער נוסקות אל על. זה לא סוד שעם מינוף סביר אפשר להמיר את הנסיקות הללו לכסף; הרצאות, תוכנית, מנדטים, ספר, תשומת לב נוספת ששווה המון.
חרף התנועה, הקהל המשוכנע או המזועזע - לא נע ולא זע. נותר במקום. לרוב, הוא לא מודע לכך שהמוצר הנמכר לו = הוא עצמו והטראפיק הסגולי שהוא מביא. הקהל חש את עצמו כצופה מהצד במשחק הלבנת פנים משובח ומלא אמוציות, ב-חי-נ-ם. מה רע? וגם אם הוא מודע לכך שהוא 'המוצר' - השאלה עדיין קיימת: מה רע להיות קצת 'מוצר' בשביל להרגיש צודק\נרדף על גבי אש ותמרות עשן?
3. זהו, שזה רע. מאוד. אמנם מוכרי הסיפורים והסערות, בלי להכליל, מתוקף תפקידם - עשויים להיות רגישים פחות לאפקט המצטבר של מה שהם עושים. בכל זאת, הם מזינים את השיח המפלג ולא ממש יכולים לקחת ללב כל אמירה מזעזעת. הם כאן כדי לספר את הסיפור וביננו, לא צריך לאהוב פלאפל כדי לדעת לטגן ולמכור אותו באופן מושך. כשמיומנות הטיגון עטופה בתחושת צדק המחנה, 'ההגיון הציבורי' ומעורב בעסק גם האדרת מניית האישיות - הסיפור מפתה ומסוכן.
מילא 'מספרי הסיפורים' ומסעירי השיח - הם אולי לפעמים אזוקים בכבלי הקהות הרגשית, לצערנו. הם לא יספרו לכם עליה וגם לא לעצמם. לדידם, הם מתרגשים מדברים מסוימים וזה מספיק. הם לא מעלים בדעתם כמה קארמה שלילית הם עוטים על כנפיהם ומרחיקים מחייהם האישיים שפע רב.
הלוואי וישתנו ויבחרו - למען עצמם - בדרך טובים. הבעיה הגדולה יותר היא כלל ישראלית-עולמית. כשבמרחב הציבורי מתבצעים אקטים של חוסר חמלה, גם אם יש בסיפור 'צדק' ואפשר להבין אותו - אנשים סופגים את האווירה ומשתנים. סביר שהצופה במלחמת דמים יהפוך עם הזמן לקצת פחות רגיש לעצמו, לליבו, ל'אחרים', לסביבה, למשפחתו, לילדיו וחוזר חלילה. אחר כך מגיע סיפור חרם כלשהו היישר מבית הספר ואיש אינו מבין כיצד נוצר בית החולים מתחת לגשר. מה בסך עשינו, לחצנו לייק תמיכה למלחמת מילים וסרטונים בין אחים? מוכרחים להפסיק לתמוך בכל שיח שאין בו כבוד לזולת גם אם הוא עטוף בצדק והגיון. בידינו הדבר. פחות לייק אחד - ויהיה פה הרבה יותר נחמד.
הכותב הוא במאי-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'הניוזלטר של גדליה'. עקב המצב, סרטו "אבא עם אלוקים" זמין לצפיה ללא עלות. לפניות: gilinada@gmail.com