בעבודת ה' הפרטית והלאומית שלנו, בתפילה ובבית המקדש, אנחנו עם חפץ חיים. מתוך הצורך העמוק להתמקד בחיים ולשאוף לגילוי כוחות חיים, אוסרת התורה על הכהנים שלנו להיטמא למתים, ופותחת בכך את פרשת אמור.
קדושת הכהונה בעם ישראל חייבת להופיע עם כוחות של חיים. גם אם מצאנו בפרשיות הקודמות שהכהן עוסק בענייני טומאה וטהרה, במצורע ובטומאות הגוף, הרי שברגע שמדובר בטומאת מת - הכהן עושה צעד לאחור.
אחרי שאנו עוסקים לאורך כל ספר ויקרא, המכונה "תורת כהנים", בדינים הייחודיים של הכהנים בהקרבת הקרבנות, הפרשה נפתחת באיסור של הכהן להיטמא למת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). בד בבד, כפי שמביא רש"י על הפסוק הראשון, לומדים חז"ל שביחס ל"מת מצווה" הכהן חייב להיטמא.
השאלה מדוע הכהן אינו נטמא למת היא שאלה קשה שצריך לעסוק בה. הרי באופן כללי הכהן מלמד את העם תורה, מטפל בקורבנות של העם ומלווה את העם בכל מרחבי החיים; מדוע דווקא כשאדם נפטר במשפחה, ומתעוררת הציפייה שהכהן יגיע ויטפל - כפי שהוא מטפל בכל דבר אחר - פתאום הכהן אינו לוקח אחריות ויוצא מהתמונה? המשפחה מתמודדת עם אבדן, והכהן נשאר מחוץ לבית. גם אם מדובר בכהן שהוא ידיד המשפחה ורוצים שהוא יספיד, עליו להספיד מבחוץ, לעמוד מרחוק, ומשם לדבר.
עומק הרעיון הוא שאצלנו בעם ישראל הדברים ברורים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו). המוות הוא רע, ואין בזה שום ספק. אנו עצובים ובוכים מאוד כשאדם נפטר או נהרג, גם אם הוא נהרג על קידוש השם. זהו מאורע מטלטל. נכון, מסירות הנפש של עם ישראל והצורך להילחם באויבינו או לעמוד על זכותנו כבניו של הקדוש ברוך הוא להתקיים כאן בעולם קודמים לכל, אך אין לטעות - המוות הוא רע. ההבנה שהקדושה הולכת עם הטהרה, בעוד המת הוא "אבי אבות הטומאה", היא מסר עמוק להבנת הקדושה בעם ישראל. בפרשיות הקודמות ראינו שהכהן מטפל בנגע הצרעת; זוהי אמנם טומאה, אך זו טומאה שיש בה עדיין כוחות חיים, והכהן עוסק בשאלה כיצד מחדשים אותם.
לעומת זאת, כשמדובר באדם שנפטר, אין לכהן מה לעשות שם, שכן אין עוד כוחות חיים שיכולים להתחדש במציאות זו. רק לאחר שהאדם נקבר, בזמן השבעה והניחומים, יבוא הכהן לחזק את המשפחה, כפי שהוא מלווה אותם בכל דרכיהם, אך לא ברגע המוות והקבורה עצמם.
וכך כתב על כך הראי"ה קוק זצ"ל: "טעם איסור טומאת מתים בכהנים, מפני שהם מורי העם, ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי, והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים..." (פנקס א, קצב).
עם זאת, "מת מצווה" דוחה את איסור טומאת הכהונה. אם יש מת שאין מי שיטפל בו, מצווה על הכהן להיטמא לו. מדוע? למה לא נאמר גם כאן, שהכהן רק יסמן את המקום, ומישהו אחר כבר יבוא לטפל בקבורה? נראה שהסיבה היא שחלק מהאחריות הכוללת של עם ישראל היא לדאוג גם לנפטרים. אנו לא מפקירים בידי אויבינו לא את אחינו החיים ולא את אחינו שנפטרו; על כך נלחמנו ונאבקנו. ראיית עבודת ה' בכל מעגלי החיים כמכלול, כוללת גם את האחריות להביא את הנפטר לקבר ישראל, ואחריות זו מוטלת על כל עובדי ה', ובכללם הכהנים. ואז הכהן ייטמא, יפסיק לזמן מה את עבודתו בבית המקדש, וישוב אליה אחרי שייטהר.
פרשת אמור היא המשך ישיר לכל תורת הכהנים שעליה למדנו עד עכשיו בספר ויקרא, וזו האמירה שלנו לעולם: אנו דבקים בחיים ובוחרים בחיים בכל דרכינו. הכהן, המביא את העם אל הקודש, יהיה תמיד במרחבי הטהרה. כשאנו נתקלים בטומאות אחרות שניתן להתקדם מהן - הכהן יהיה שם, אך כשמופיע המוות הוא נסוג, כי הכהונה בעם ישראל מופקדת על החיבור המיוחד של עם ישראל לקדוש ברוך הוא, שהוא אלקים חיים, בדרך התורה, שהיא תורת חיים, בעבודת המקדש שבלב ארץ ישראל, ארץ החיים.
לכן גם כשאנו יוצאים למלחמה, ואנחנו מוכנים למסור את נפשנו למען עם ישראל, אנחנו זוכרים שחפצי חיים אנחנו. מתוך האחריות שלנו להמשך החיים בדור שלנו ובדורות הבאים, מתוך האחריות שלנו להופעת הטוב בעולם, אנחנו יוצאים חלוצים לפני ה' למלחמה. ואנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא, לאחר תקופה שבה התמודדנו עם קושי גדול ומלחמה שנפתחה עלינו במכה קשה, לאחר שהיו לנו מתי מצווה רבים שהיינו חייבים לטפל בהם במסירות נפש עצומה, שכוחות החיים ילכו ויגברו, ועם הניצחון במלחמה נרגיש יותר ויותר את קדושת ישראל, הבאה לידי ביטוי בכוחות חיים לבנות ולנטוע, ובקדושת הכהונה בעם ישראל, עד לבניין בית המקדש ולהופעת הגאולה השלמה במהרה בימינו.