נוף מרהיב נשקף מהבית של תאבת אבו-גוש בכפר אבו-גוש. בית האבן מתנשא מעל הכפר הציורי, שנשקף ממנו כמו על כף יד. טובל בפרחים ובירק רב.
הבית שוכן מעל מסעדת "קרוואן", שדומה כי אין ישראלי שאינו מכיר אותה. אל הבית נקבצו בשבוע שעבר עשרות מאנשי הכפר, כולם משפחה אחת וסעיפיה, לכבד את זיכרו של תאבת. הוא הלך לעולמו לפני כמה שבועות, כבן 85.
היה זה אירוע מרשים. ראשיתו בסעודה נדיבה, ולאחריה עלו המוזמנים אל המרפסת הגדולה, נשים לחוד, גברים לחוד. ושם כבר בקעו ברצף מהרמקול פסוקי קוראן, בערבית כמובן.
הכרתי את תאבת מביקוריי במסעדה, אליה אני מגיע אליה מפעם לפעם להינות ממטעמיה ולפגוש את הגבר האציל הזה, להחליף עימו מילים, זיכרונות ומבטים. חברותו חיממה את הלב. עיניים טובות, צניעות, חיוך של שביעות רצון, שפם עבות, מקל ביד. מתאונן רק על מצב הבריאות, שהולך ומידרדר. כואב את מה שקורה במדינה. נטמן באדמת הכפר.
תאבת סימל בעיני את האחווה האפשרית בין יהודים לערבים, בארצנו כמו שבעצם כל הכפר היפהפה הזה סימל. לא רק במילים אלא במעשים, עוד מימי היישוב והלחימה בכובש הזר הבריטי.
בני אבו-גוש שיתפו פעולה עם מחתרת לח"י, ושניים מהם אף סייעו בהברחתה של לוחמת המחתרת, גאולה כהן, מבית החולים הבריטי במגרש הרוסים בירושלים, אל החופש והמשך הלחימה. אחד מהשניים, יוסף אבו-גוש, היה אביו של תאבת.
היה זה אך טבעי שלאירוע יגיע בנה של גאולה, צחי הנגבי יחד עם רעייתו רנדי, שלהם ולילדיהם הקדישה גאולה את ספרה "אין לי כוח להיות עייפה". בספר כלול פרק שלם מלא חיבה על יוסף אבו גוש, איש לח"י.
מאז שהלך לעולמו, היא כותבת, "כל ביקור שלי בכפר אבו-גוש, כפר שהפך לחלק משמעותי בחיי, מוקדש לפגישה עם תאבת, שהוא כבן משפחה לי", ומוסיפה: "אין ביקור אחד שבו לא פוקד אותי רצון עז לעלות אל קברו של יוסף, ובשם עמי כפוי-הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו, אבל לשנוא את אוהבינו, לבקש סליחה".
הנגבי, כבר לא ראש המל"ל, היה ראשון הדוברים באזכרה. הזכיר את פרשת הברחתה של אמו ואת הקשר המיוחד בין אנשי אבו-גוש למחתרת לח"י. כפרם נחשב לידידותי ביותר מבין כל כפרי הערבים בארץ-ישראל, עד כי הואשמו על-ידי ערביי הסביבה בבגידה.
גם אני נתבקשתי לשאת דברים. דיברתי על הוקרתי לתאבת אבו-גוש, סמל הדו-קיום, על צערי הרב בהסתלקותו, והוספתי: אתם, אנשי אבו-גוש, דוברים עברית רהוטה, ואילו רובנו, האזרחים היהודים, לא יודעים ערבית. לא יתכן שילדי ישראל יתנכרו לשפה של שכנינו ושל אלה שחיים בתוכנו, ערביי ישראל. ידיעת שפות מקרבת בין עמים, בין שכנים, בוודאי עם שכנים כל כך נאמנים כמו ערביי אבו-גוש.
הדברים נתקבלו בנענועי ראש של הסכמת שומעיי, ולאחריהם המשיכו הנוכחים עוד שעה ארוכה בקריאת פסוקים מן הקוראן. כל מה שהבנתי היה "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה". חשתי מבוכת-מה. משום-מה השפה הערבית נחשבת בעיני ישראלים רבים לשפה "מאיימת": מי שמדבר בה אולי הוא מחבל? אולי הוא זומם משהו? בוודאי מאז 7 באוקטובר גברו החשדות, מסתייגים יותר ממי שדוברים ערבית בקניון או באתר בניה.
ידיעת ערבית לא נועדה רק לצורך מודיעיני, בבחינת "דע את האויב", מה הוא אומר בשפתו שאיננו מבינים. השכנות נעשית אמיתית יותר, כנה יותר, כששכנים מבינים זה את שפת שכנו. אין די בכך ששכנך הערבי דובר את שפתך העברית. עברית וערבית שפות אחיות. אולי גם מקרבות?
פורסמו בימים אלה נתונים מדאיגים על אי ידיעת אנגלית אצל תלמידי ישראל. רק 20 אחוז מהם עברו את הרף המינימלי של ידיעת האנגלית. עם כל חשיבותה של האנגלית, חשובה ממנה פי כמה ידיעת הערבית, שפת המרחב שבו ישראל שוכנת, שפתם של אויבים, גם של ידידים מביניהם.
את לימוד הערבית בבתי-הספר משרד החינוך חייב לעודד, אפילו לחייב, לקחת זאת כמשימה מהמעלה הראשונה. הערבית אינה רק שפתם של מחבלים, אירגוני טרור, שונאי ישראל, אלא גם שפתם ותרבותם של ערבים החיים בתוכנו, ידידי אמת, כמו תושבי אבו-גוש.
עם תאבת אבו-גוש המנוח שוחחתי תמיד בעברית. עכשיו שהוא איננו, גברה הכרתי, כי חשוב לעודד אצלנו את ידיעת שפת האם שלו, שפת המיעוט החי עימנו.