יהודי קטן מהעיר העתיקה

חדר קטנטן, אפוף עשן סיגריות, דחוס במדפי מתכת עמוסי ציורים, כוננית עם כמה ספרים ועליה מכחולי צבע, חלון מסורג, ובמרכזו ישוב על כסאו הצייר, סנדלים לרגליו, מכנסיים קצרים. לאורחו אין כמעט מקום. הוא יושב בכניסה לחדר ממנה הוא מנהל את השיחה עם מארחו.

עודד פיינגרש, אחד הציירים הכי פוריים, הכי ארץ-ישראליים, שפעלו כאן בעשרות השנים האחרונות. חצי שנה לאחר פטירת אשתו, גם הוא הלך לעולמו, כאשר יצירות פרי מכחולו "מככבות" בכל בתי המכירות באינטרנט. בקרב חובבי האמנות סגנונו כל כך מוכר, נע בין ריאליזם לסוריאליזם, עשיר בצבעים עזים, חלקם מוטיבים מוכרים וחוזרים על עצמם.

בחדר זעיר זה, בצפון תל-אביב, היו מפגשינו מעת לעת, כי מחדר זה בשנותיו האחרונות בקושי יצא, ספון היה בו שעות רבות, רכון אל הבדים ובידו המכחולים. שעות רבות עמל על ציוריו, נופי ארצנו, בלי לצאת לשטח אלא מתוך זיכרונו מהימים שבהם הירבה לטייל בשבילי הארץ, כתב אותם וצייר אותם.

היכרותנו החלה כשצייר את דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי על פי תמונה מפורסמת שלו, מביט מחלון הרכבת במסעותיו באירופה. פיינגרש העניק עותקים רבים של הציור כתרומה למכון ז'בוטינסקי, הן כדי להביע את תמיכתו במוסד המורשת הז'בוטינסקאי והן בתקווה שהדפסי הציור של המנהיג הציוני הנערץ עליו יתנוססו על קירות בתים רבים.

פורטרט זה גם קידם את פני הבאים לתערוכת היחיד הפומבית האחרונה שלו, שהוצגה אשתקד - במוזיאון משה קסטל במעלה-אדומים.

בספר התערוכה מופיעים דבריו של האמן, רשומים בכתב ידו: "אני כותב מעומק הלב (והוא גדול במיוחד כי השתילו לי קוצב-לב בבית החולים 'שיבא', תל השומר). הסבא שלי היה צייר שלטים עני בעיר העתיקה של ירושלים. סבתי נהייתה אלמנה צעירה עם שישה ילדים קטנים ומכרה דגים בחנות קטנה. כשהגעתי לבגרות יצאתי מירושלים, שבה נולדתי, אל העולם הגדול. במשך שנים נדדתי באירופה. הסתובבתי בחוג הנוצץ, הייתי מיודד עם אמנים שכבשו את פסגות התהילה, התבשמתי במחיאות הכפיים של העשירים וטבלתי במי שושנים".

והוא ממשיך: "באחת המלחמות שהיו בארץ, הייתי בבריסל הזעיר-בורגנית. צבעתי מגן-דוד על סדין וקשרתי אותו לחלון כדי שיתנוסס כמו דגל. השכנים קראו למשטרה וברחתי משם וחזרתי ארצה. כששעון ההיסטוריה מעיר אותנו מהחלומות, קיבלנו את מלחמת השמד הנוראה של 7 באוקטובר. הסטירה העירה אותנו ועדיין אנחנו בתוכה. בכל דור יוצאים הלוחמים, שהם 'מגש הכסף' שנותן לנו את המתנה של החיים, ןטומן את המתים בצידי הדרך".

וכך הוא מסיים: "בספר הזיכרונות שלי 'פילם נואר' כתבתי בעמוד האחרון ובשורה האחרונה: 'חשבתי שאני איש העולם הגדול, אבל אני בסך-הכל יהודי קטן מהעיר העתיקה'. 'עם ישראל חי, וזו הבטחה אישית', אמר לי ישירות האלהים כשדיברנו לפני יומיים. אמן".

תערוכתו במוזיאון קסטל הציגה את אמנותו של פיינגרש במלוא תפארתה. כמה עשרות אנשים באו לפתיחה החגיגית, וביניהם ראש העיר גיא יפרח, שבירך את האמן על בחירתו להציג במעלה-אדומים וציטט אותו: "לא נפסיק לשיר - גם באמנות". לדברי יפרח, "מעלה אדומים שמה לעצמה את עולם התרבות כדגל. לצד הבנייה, אנחנו זקוקים גם לעולם הרוח. לא חששת להיות אמן שמאדיר את עם ישראל וארץ-ישראל".

לא פשוט היה לצייר הקשיש, בעל הרוח הצעירה, מריר אך אופטימי, להגיע לפתיחת תערוכתו. נשען על הליכון, נתמך בידי שני בניו, שמע ברוב קשב את השבחים שהעתירו עליו והעיר בציניות: "אתם מאמינים במה שאמרתם?"

מפוכח, ציני, ספקן, מהורהר, חושב אולי על הזמן שהוא "מבזבז" הרחק מחדרו-מבצרו, במקום לנצלו כדי להעלות עוד תמונה על הבד, עוד רישום על הנייר. אבל הוא נהנה מהאירוע, ואף הפתיע את הנוכחים, כשחילק לכל אחד מהם ציור מינימליסטי פרי מכחולו. מאה ציורים כאלה חולקו כשי לבאי הטקס, כשמטרתו המוצהרת היא אחת - שיימצאו בכמה שיותר בתים בישראל ציורים שפיינגרש חתום עליהם.

בפגישתנו האחרונה בביתו, שאותה יזם, ביקש שאטול כמה תמונות שלו, צבועים באקריליק, 30X30 מידת כל אחד מהם, ואעניק אותו לידידים ובני משפחה. "הכייף הגדול ביותר שלי, שיהיו כמה שיותר ציורים שלי על קירות בבתים בישראל, לא רוצה גרוש", אמר לי, וציין: "בכך אתה משרת אותי".

סיפר לי על סדר יומו: קם ב-06.30 מדי בוקר, שותה קפה, מעשן, מצייר במשך עשר שעות ו"אני מבסוט מעצמי, לא זקוק לכסף, לא רוצה מחיאות כפיים, שוכח שכואב לי ועשו לי ניתוח, כייף לא נורמלי"...

שיחותינו לא נסבו רק על תמונות ואמנות. עודד פיינגרש לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, היותו, כדבריו, "המעריץ הכי גדול של ביבי". סיפר לי שקרא את ספרו האוטוביוגרפי של ראש הממשלה, "כל כך אמיתי ונכון, עושים לו את המוות, יש לו שליחות, בגלל זה הוא אוכל מרורים".

על עצמו העיד: "אני ציני, שאלהים ירחם. אני אשכנזי עם דם של כורדי. יש לי שני בנים - בלעדיהם הייתי מזמן בשמיים", והוסיף באוזני: "בבוא יומי, אל תזמינו לי מקום בגן עדן, אין לי שם חברים"...

יצירתיותו של עודד פיינגרש לא הסתכמה רק במכחול. הוא כתב לא פחות מ-14ספרים, לבד מ"פילם נואר". גם ספרי טיולים, מלווים בציוריו, וביניהם "צבע בטבע" ו"יופי של ארץ". המרהיב שבהם הוא האלבום "ירושלים של צבע", עם צילומיו של שמעון בשט. וכך הוא כותב על בירת ישראל:

"ירושלים, עיר שצרו עליה למלחמה ובה נחתמו חוזי שלום, עמדה בחורבנה אלפיים שנים וחידשה נעוריה, ראש לממלכות תבל, היכן שמצוייה בה אבן השתייה ממנה נברא העולם, ונהר גן-העדן סובב והולך ויוצא מבית-המקדש ומשקה את הצדיקים כולם. עיר שבאים אליה באחרית הימים ןהעצמות היבשות תחיינה. עיר של סיפורי בתים ותגרני שווקים, של אוהדי כדורגל וציירים, של חסידי הרבי מבעלז ומאמיני האיש מנצרת, של אנשי המדבר ופליטי ארמניה, של צלבנים ותורכים ורוסים וגדודי האוסטרלים של גנרל אלנבי.

"עיר של צבע וריחות, תבלינים ועושי קסמים, מאמיני אמונות וכותבי קמיעות, צדיקים וקנאים, עושי מזכרות ומושכים-בעט. עיר שמנשקים אבניה ומשוררים לה שירים וסוחרים ממלוחים מוכרים ספרי הדרכה לשחייה להולכים אל 'חוף ירושלים' שבתל-אביב. עיר של אלף פרצופים, מבושמת במי שושנים, עיר שחוצים אותה שתי וערב כדרך טווית שטיחים, עיר שחוברה לה יחדיו, ומבין אבני הכותל מתעופפות פתקאות ובקשות, ויונים צחורות עפות ומבשרות את בואו של משיח בן דוד, אמן". לא רק צייר, גם סופר, משורר.

מבחר מציוריו המרהיבים של עודד פיינגרש מופעים ברוב הדר בקטלוג שהוציא מוזיאון קסטל לרגל תערוכתו, תחת הכותרת: "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה", חלקם בדגם של "נוף בתוך תמונה". מופע מקורי שלו. והנופים הם של ירושלים וצפת, תל-אביב ויפו, הכנרת ועמק האלה, חבל לכיש וראש פינה, ועוד - עד בלי סוף.

חלקו השני של הקטלוג מציג את הפון השני של ציירנו: החיים הבוהמיים של תל-אביב: הסטודיו, בתי הקפה, שוק הפשפשים, הביסטרו, וכמה דיוקנאות עצמיים שלו עצמו. הרבה צבע, הרבה דימיון, הרבה פרטים, על גבול המופשט.

עם פטירתו של עודד פיינגרש, כמעט שלא נכתב עליו דבר בתקשורת. אולי סגירותו בדל'ת אמותיו, דעותיו הפוליטיות, לאומיות-ימניות, אולי אפילו אהבתו הבלתי מסויגת למדינה, לארץ, היו בעוכריו, לפחות בעיני הבראנז'ה המימסדית.

עם זאת, כבר היו לו בעבר הרחוק תערוכות יחיד בכמה מוזיאונים וגם זכה בכמה פרסים יוקרתיים. על קירות בתים רבים אכן תלויות תמונותיו. זוהרות ומרשימות. מי שקיבל ממני ציור שלו, כבקשתו, הביע מיד התפעלותו, וגם תמיהתו על שלא הכיר קודם לכן את הצייר בן הארץ הזאת.

עוד צפויה עדנה גדולה לאמנותו של עודד פיינגרש ז"ל, שבעצמו היה דמות ציורית. לי עצמי, בהקדשתו על קטלוג מוזיאון קסטל, איחל בשתי מילים: "בהצלחה בחיים".