עם הכניסה לספר במדבר, עם ישראל מקבל את מקומו המיוחד. כל משפחה וכל שבט מסודרים סביב המשכן. לצורך זה אנחנו מתחילים במניין, וממנו מתקדמים אל חלוקת הדגלים וסידור המחנה.
הציווי על המניין נפתח במילים: "שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, ב).
על הביטוי "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" מביא הרמב"ן את מדרש רבה, שלוקח את הביטוי הזה לשני כיוונים שונים.
כיוון אחד הוא "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" במשמעות של כריתת ראש, כפי שמלך אומר למוציא להורג: 'שָׂא את ראשו של פלוני'. זהו פירוש מפחיד. הרמב"ן שואל מדוע לדרוש את הביטוי לגנאי, ומבאר שאולי הדבר קשור לכך שכל אלה שהיו במפקד הזה מתו אחר כך במדבר בעקבות חטא המרגלים, כמו שנאמר: "וּבְאֵלֶּה לֹא־הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי ...כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן:" (במדבר כו, סד-סה).
פירוש נוסף שמביא המדרש הוא ש"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" פירושו להרים את ראשו של עם ישראל מעל כל העמים: "וּנְתָנְךָ ה' עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (דברים כח, א). ומה הקשר למניין? כאשר סופרים את עם ישראל, נותנים לכל אחד ואחד תפקיד. כאשר עם ישראל מבצע את תפקידו - כל האומה יחד, וכל יחיד, כל משפחה וכל שבט מבצעים את תפקידם המיוחד - עם ישראל נעשה עליון מעל כל העמים. לכל אחד מאיתנו יש חלק באתגרים ובמשימות של עם ישראל. כאשר אנחנו מיטיבים לבצע את שליחותנו, התוצאה ניכרת בעולם כולו, הן בהצלחה הביטחונית והכלכלית היוצרת מציאות שעם ישראל עליון על כל העמים, והן בכבוד וההערכה שהגויים רוחשים לעם ישראל, ומבקשים ללמוד מדרכיו.
המדרש מביא את הביטוי הזה גם מספר בראשית, מיוסף הפותר את חלומות שר המשקים ושר האופים. לשר המשקים נאמר: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" (בראשית מ, יג), ואילו לשר האופים נאמר: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְתָלָה אוֹתְךָ, עַל-עֵץ" (שם פס' יט). שני הפירושים קיימים באותו ביטוי עצמו.
אומר המדרש, ששני הפירושים תלויים בנו. אם אנחנו עושים את רצונו של מקום - אנחנו עליונים. אם חלילה אין אנו עושים את רצונו של מקום, עם ישראל יורד. והדברים נאמרים לא רק מצד עצמם כשכר ועונש כלליים, אלא בהקשר של המניין וסידור המחנות. כאשר אדם מבין שיש לו משמעות עצמית ותפקיד אישי כחלק מן האומה כולה, ולכן סופרים אותו אישית, שיש תפקיד למשפחה שלו ולכן סופרים "למשפחותם", שיש משמעות לבית האב, לשבט ולדגל, והוא מתרגם את כולם למימוש השליחות האלוקית של עם ישראל - אנו עולים מעלה מעלה. אך כאשר עם ישראל עוסק, חלילה, בפירוד פנימי ומחלוקת, ולא מבין בכלל שלכל חלקי האומה יש תפקיד ומשמעות, אנחנו עלולים, חלילה, דווקא מתוך המניין וסידור המחנות, לאבד את מעלתנו המיוחדת, ולהיכשל בשליחותנו המיוחדת בעולם.
ובעומק הדבר, מדובר לא רק על הצלחה או כישלון ביישום המעשי של האתגרים שלנו בעולם, אלא על תוצאה של קרבת האלוקים הנגזרת מן החיבור הפנימי בתוך האומה. כאשר האומה מחוברת ומאוחדת, הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו, ואז ההצלחה והכישלון, השכר והעונש, מופיעים באופן טבעי. כאשר יש הסתר פנים, יכול להיות מצב שבו הרשע והצדיק נראים כאילו הם מתקיימים זה לצד זה ללא הבחנה. אבל כאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה, נוצרת מיד מציאות של משפט ושל בירור.
כך אנחנו קוראים בסוף ספר מלאכי: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" (מלאכי ג, יט) והרשעים נשרפים ממנו: "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". הצדיקים זוכים דווקא להתעלות מן החום הזה: " וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק" (שם פס' כ). אותו חום עצמו שורף את הרשעים ומחיה את הצדיקים.
כך גם בפסוקי קבלת שבת בתהילים, כאשר הקדוש ברוך הוא מופיע, מצד אחד "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ" (תהלים צז, ה) ומצד שני "נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ־כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ (שם צח, ח) הקדוש ברוך הוא מתקרב, וברגע שהוא מגיע נוצרת מציאות של משפט "לִפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ" (שם פס' ט). הטוב מתעלה והרע מתברר.
בדור שלנו, שזכה לחזור לארץ ישראל, להילחם על הארץ הזאת ולהקים כאן מדינה, עם ישראל מקבל מחדש תפקידים מהקדוש ברוך הוא: להקים מחדש את עולה של תורה - שבגלות התפזרה בין קהילות רבות, וכאן התורה מתאחדת ומתבררת, להילחם, לבנות מערכת כלכלית יציבה ושלמה ולבנות מחדש את חיי האומה. גם במלחמה, לעתים אנחנו חווים נפילה ואובדן של חיי אדם, וכשאנחנו זוכים לכך, בסופה של המלחמה, כוחו של עם ישראל מתברר, הן כלפי פנים לחיזוק האומה והן כלפי חוץ מול העולם כולו.
במלחמת ששת הימים, שאת הניצחון בה אנחנו מציינים היום ביום שחרור ירושלים, זכינו לראות תשועה גדולה והתקדמות אדירה בתהליך תחיית ישראל, וגם להתקדמות עצומה במעמדו של עם ישראל בעולם.
מאידך, בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, ובתחילתה של המלחמה הנוכחית, קיבלנו מכה קשה ברמה האישית וברמה הלאומית. ועם זאת, מיד לאחר מכן זכינו להתעשת, להתעורר איש איש לחלקו במערכה, בלחימה ובחיזוק רוח האומה, וזכינו שוב לתשועה גדולה, ולניסים גדולים בכל החזיתות.
כאשר אנחנו מתייצבים "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ", וכולנו מתכנסים אל המשימות שהקדוש ברוך הוא שלח אותנו להוציא מן הכוח אל הפועל, אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו.
ככל שנשכיל לעשות זאת יחד, כאשר כולנו רואים את המשימות הרבות ונוטלים בהן חלק, כאשר אף אחד אינו מוותר על שום משימה אלא מפשיל שרוולים וניגש לפעול - הקדוש ברוך הוא ילווה אותנו וירומם אותנו. ואנחנו ממשיכים להתפלל שבמהרה יתגלה הקדוש ברוך הוא בעולם במלוא כוחו, ומתוך כך נהיה עליונים על כל הארץ, ונוכל להשלים את משימתנו בבניין בית המקדש ובתיקון העולם.