בימים אלה אני מהרהר יותר ויותר ביצחק שמיר. ספק אם בימיו יכלה ישראל למצוא עצמה במלחמה כה ממושכת, נמתחת על פני כמה חזיתות, ובאותה שעה העם אינו מתלכד סביב הנהגתו וסביב לוחמיו.
התקופה שבה כיהן כראש הממשלה היתה שונה מהמצב כיום, אבל תחת הנהגתו השקטה, המהודקת, האחראית, היה לנו יותר שקט פנימי וביטחון רב בהנהגה. זה בלט במיוחד במלחמת המפרץ, כאשר שמיר - שנענה, מתוך שיקול דעת אינטרסנטי ישראלי עמוק, לדרישת ארה"ב, לא להגיב על ירי הטילים העיראקים עלינו - הקרין סמכותיות, אחריות, כמו "אבא" שסוכך על ילדיו.
אני מהרהר בשמיר בימים אלה בגלל המלחמה המתמשכת מזה כמעט שלוש שנים, אבל במיוחד בעקבות מה שעובר על שני אירגוני הביטחון החשאיים, שכה היו יקרים לליבו וכה חשובים לסיכול הטרור: המוסד והשב"כ. אלה ימים שבהם השמות דוד זיני ורומן גופמן אינם יורדים מן הכותרות.
הראשון כבר מכהן כראש השב"כ, השני ממתין לאישור סופי של מינויו לראש המוסד. הראשון דתי ומזרחי, השני רוסי וחילוני. שניהם מינויים כדת וכדין על-ידי הממונה על שני האירגונים הללו, ראש הממשלה.
אלא שכדרכו של כל ניסיון למינוי כלשהו על-ידי נתניהו, קמים עליו בהתנגדות נחרצת, בתמיכת מערכת המשפט, גורמים קפלניסטים ותקשורתיים. גם בתוך האירגונים פנימה קיימת תסיסה מוסתת כלפי מה שהם מכנים "הצנחה מבחוץ". כאילו שלא היו דברים מעולם. אלא שכאשר מדובר בראש ממשלה השנוא עליהם, והאהוד על-ידי רוב העם, מותר לפגוע בחשאיות הפעולה של המוסד הנלחם נגד אויבינו מבחוץ ושל שירות הביטחון שנלחם נגד אויבינו מקרוב ומבפנים. התערטלות גמורה, חשפנות, החלשה, ירידה במוטיבציה.
כבר בחודשי כהונתו הראשונים נאלץ יצחק שמיר להגן על השב"כ, בפרשת קו 300, חיסול שני מחבלים לאחר שנתפסו בחיים, גם במחיר ספיגת פגיעה אישית, עלילה כוזבת נגדו כמי ש"נתן את ההוראה". אז גם יצא לאור לראשונה שמו של ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, שניסה להדוף מעליו את אשמת "מתן ההוראה" ולגלגל אותה על הבוס שלו.
בכל עת שצפה ועלתה פרשת השב"כ, ראיתי את שמיר נסער כפי שלא היה מעולם. לא על עצמו חשב כל-כך כמו על השב"כ, הפגיעה בו ובחשיפת דרכי פעולתו.
"אני מתנגד לכל חקירה שיש בה כדי לחשוף את השב"כ ולהריסתו" אמר לי. "זהו שגעון, טרוף דעת, להרוס את המכשיר הטוב ביותר שיש לישראל למלחמה בטרור". לכן, התנגד בחריפות להקמת ועדת חקירה, שבה הכל ייחשף, ו"נהרס המכשיר והאירגון שהקמנו במשך שנים והגיע להישגים עצומים במלחמה בטרור".
וכשהתראיין לטלוויזיה, חזר ואמר: "לי אישית אין מה להסתיר, אבל אסור לי לחשוף שום דבר שיפגע בדרך פעולתו של השב"כ. אני יודע שאני נקי מכל רבב".
למיתקפה נגד זיני וגופמן מגוייסים "מקורות" אנונימיים מתוך השב"כ או מתוך המוסד, ואפילו ראשי מוסד קודמים וגם זה המכהן. דדי ברנע עשה מעשה שלא ייעשה, כששיגר מכתב ליועמ"שית ובו הוא מעלה "ספקות" בקשר לכשירותו של יורשו, אי התאמתו כביכול לתפקיד - וזאת מאחורי גבו של ראש הממשלה. האין הדבר מזכיר את פרשת "הסכם לונדון" ב-1987, כאשר פרס, אז שר החוץ, ניהל מו"מ עם חוסיין בלא ידיעת ראש הממשלה שמיר?
קשה שלא לשים לב עד לאיזה נומך ירדה התקשורת בעיסוקה הבלתי נלאה בפרשה הכפולה. הכותרת הראשית ביום שישי של "ידיעות אחרונות" זעקה: "זיני שלא הכרתם". ומה בין השאר לא ידענו? - "סטירת הלחי שחטף מאביו"... ותודה לחתן פרס ישראל נחום ברנע על הסקופ המסעיר הזה.
זה אולי אינו גורם נזק ישיר לשב"כ, אבל סיפורים אחרים, נכונים או מומצאים, רק משמחים את אויבינו, מחלישים את יעילות תיפקוד האירגון, בחשיפות וברכילויות, שמפניהן התריע מי שהיה עשר שנים איש המוסד, יצחק שמיר.
"באסטה"! די! - אנו אומרים לכל מספרי הסיפורים, פוליטיקאים ועיתונאים, יועצים משפטיים וראשי אירגונים חסרי שמץ של אחריות. וכדברי מנחם בגין, נאמר לכל הממורמרים הללו: "תתרגלו"! אכן, יש לנו ראש שב"כ מתפקד, שמנער את הארגון משגרת פעילותו, וכמוהו יהיה גם ראש המוסד הבא. עיקר משימתם של השניים, אלופים במיל', יהיה לתקן את הנזק שנגרם מהעיסוק הפומבי בארגוני הביטחון הללו, ולהחזיר אותם לחסות החשיכה.