בין אם יוקדמו הבחירות בכמה שבועות ובין אם יתקיימו במועדן, כבר אפשר לומר, כי הכנסת היוצאת קיימה את מלוא ארבע השנים שהוקצו לה בחוק, מה שלא היה מזה שנים רבות במערכות בחירות קודמות. היא הצביעה אמנם על פיזורה, אך טרם קבעה את המועד החלוט לבחירות לכנסת ה-26.
עדיין איננו יודעים מי יוביל בבחירות אלה את האופוזיציה, אבל אנו יודעים מי יוביל את הקואליציה, שבמרכזה כמובן תנועה הליכוד. זהו המנהיג שמזה 30 שנה הוא הדמות הדומיננטית בחיי המדינה, מכתיב דרכה וגורלה.
תמונותיו של "הטוען לכתר", נפתלי בנט, כבר מתנוססות על שלטי חוצות ענקיים, שעלותם מיליונים, אבל לבד מיאיר לפיד שהכפיף עצמו לבנט כדי להציל את "יש עתיד" מכיליון, ישנם עוד שני נאבקים על הנהגת האופוזיציה: גדי אייזנקוט ואביגדור ליברמן.
בקואליציה התמונה ברורה. איש אינו מערער על מנהיגותו-הובלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם איומי החרדים יתבררו ברגע האמת כאיומי סרק. אין למנהיגיהם אופציה אחרת מלבד ממשלת ימין, כדוגמת זו היוצאת. הציבור הימני-לאומי-מסורתי נקעה נפשו מאיומי הרב-הפוליטיקאי דב לנדו, ולא מהאגואיזם של קיצוני החרדים ("נמות ולא נתגייס"), ויעדיף את נתניהו על פני כל מועמד לעומתי. ציבור זה אינו הולך שולל אחרי ההתחזות "ימנית" של בנט, ליברמן או אייזנקוט.
שמאל, כפי שמגולם על-ידי יאיר גולן, אינו סחורה פופולרית בשוק הבוחרים. אין רואים בו תחליף למפלגת העבודה המפוארת, שהלכה לעולמה. סוציאליסט אמיתי הוא לא. דיבורים על מדינה פלשתינית, האשמות ברצח עם, הזדהות עם ביקורת ארסית המוטחת בישראל באירופה - לא יקנו לו ולמפלגתו מעבר לעשרה מנדטים.
הציבור התפכח מהשמאלנות התבוסתנית, וחושש מקואליציה שיאיר גולן שותף לה. גם ליברמן אינו מצליח להתרומם. דעותיו הנחרצות נגד הדתיים, נגד הערבים ונגד נתניהו, לא יועילו לו. ראש ממשלה הוא לא יהיה.
בבחירות אלה הרל"ביזם יהיה הגורם המרכזי, והוא זה שמאחד את פלגי האופוזיציה. יהיו אלה בחירות אישיות לכל דבר, כאשר לא מצע, או אידאולוגיה ועקרונות, ימלאו בהן תפקיד ממשי. מישהו יודע מה מציע בנט בשלל נושאים בוערים שעל הפרק? או גדי איזנקוט? זה האחרון זוכה לאהדה בזכות אישיותו ה"אבהית", ואילו בנט הלא-כריזמתי נהנה (לפחות בסקרים) מסלידה של ציבור רחב משלטונו הממושך של נתניהו.
בחירות אישיות במובהק התקיימו גם לפני 30 שנה, במאי 1996, והיו דרמטיות במיוחד. אז לראשונה ניצב בנימין נתניהו הצעיר בראשות הליכוד מול ראש הממשלה המכהן והלא-כל-כך צעיר, שמעון פרס. ההצבעה היתה לראשונה בשני פתקים - האחד למפלגה, השני לראשות הממשלה.
שיטת בחירות בעייתית שלא הוכיחה את עצמה. יכול היה אז המצביע לבחור באחד משני המועמדים אבל לא למפלגתם. ואכן, הן המערך והן הליכוד איבדו מספר ניכר של מנדטים, ואילו בפתק האישי, נתניהו הפתיע כשזכה בכ-30 אלף קולות יותר מיריבו. כך היה לראשונה ראש הממשלה.
הפרש הקולות היה אמנם קטן, אבל הניצחון היה גדול לנוכח העובדה שנתניהו גבר על ראש ממשלה מכהן, שנבחר לכהונתו שבועיים לאחר הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. אין מה להתגעגע לימים ההם. ימים של טראומה לאחר הרצח הנורא, ימים של פיגועים ועשרות נרצחים, ימים של הסכמי אוסלו.
הגם שכהונתו הראשונה של נתניהו ארכה שלוש שנים בלבד - עת הפסיד לאהוד ברק, ב1999 - אבל מאז הוא התברג לחיינו, והנה הוא על סף התמודדות נוספת שלו בראשות הליכוד.
האם שוב יוביל את תנועתו והמחנה הלאומי לניצחון? קשה לנבא. 25 מנדטים מובטחים, שהם ה"בייס" הליכודי, אין די בהם כדי לשמר את השלטון בידי המחנה הלאומי. הרבה סימני שאלה צצים לגבי המהלכים הפנימיים בתנועה.
אם הפריימריס הקרובים (יתקיימו או לא?) יהיו מפגן של השתוללות ולא יציגו במקומות ריאליים פנים חדשות, מבטיחות, בין השאר של אישים שמייצגים נאמנה את גיבורי ישראל שלאחר 7 באוקטובר, השלטון עלול לחמוק מידי הליכוד. בכך ייתמו שלושים השנה של נתניהו, שלבטח יסוכמו בשנים הבאות לטוב ולרע בעשרות ספרים ואין-ספור מחקרים.
ובעוד אנחנו "משתעשעים" בתרגילי בחירות, אין לשכוח את המערכה העיקרית: חידוש המלחמה עם איראן, שמחכה ככל הנראה מעבר לפינה, והמערכה בלבנון. ניצחון במערכה זו קודם לכל, חשוב מכל!