המשנה (תענית ג, ח) מספרת שעם ישראל פנה לחוני המעגל בשנת בצורת כדי שיתפלל על ירידת גשמים. חוני התפלל ולא ירדו גשמים. לאחר מכן עג חוני המעגל עוגה (מעגל) ועמד בתוכה ופנה כלפי מעלה, ואכן בפעם הזאת הוא נענה.
הירושלמי (תעניות ג, ט) מסביר שחוני המעגל לא הצליח להוריד גשמים בפעם הראשונה בגלל שהוא בא שלא בענווה.
מה הכוונה שבפעם הראשונה חוני המעגל בא שלא בענווה.
בפעם השנייה פונה חוני המעגל כלפי הקב"ה ואומר לו שעם ישראל מינה אותו שליח ציבור. ניתן לדייק מכאן שבפעם הראשונה פנה חוני המעגל אל הקב"ה שיוריד גשם לעם ישראל בגלל מעשיו הטובים, ולכן הוא לא נענה. ענווה פירושה היא הבנה עמוקה שהאדם הוא בחינת שליח ציבור.
אותו רעיון אנו פוגשים פעם נוספת אצל דוד ושלמה. בתעניות ציבור היו מוסיפים שש ברכות לתפילת השמונה עשרה (תענית פרק ב, משנה ד). אחת הברכות הנוספות היא - 'מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלם הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' המרחם על הארץ'. שני התלמודים מביאים את דעתו של סומכוס שהברכה ביחס לדוד ושלמה הייתה ברכה שונה - ברוך משפיל רמים.
מבין התלמוד הירושלמי (תענית ב, ט) בדעת סומכוס שגם דוד וגם שלמה חטאו בחוסר ענוה. מהו חוסר הענווה של דוד ושלמה?
חוסר הענווה של שלמה הוא אותו חוסר ענווה שמופיעה אצל חוני המעגל בפנייתו הראשונה כלפי הקב"ה.
שלמה המלך פונה לקב"ה ואומר: 'בנה בניתי בית זבול לך'. שלמה תולה את המפעל הכביר של בנין המקדש בו עצמו במקום שיאמר שאנו עם ישראל זכינו להקים מקדש, ואני שלמה רק הייתי שליח הציבור של עם ישראל להקים אותו.
תפקיד המרכזי של המנהיג - לרומם את העם
חוסר הענוה של דוד המלך לוקח אותנו לכיוון קצת שונה, אבל קשור גם להסבר הראשון שבו הענו האמיתי רואה את עצמו כשליח ציבור. הירושלמי טוען שדוד המלך נכשל בחוסר ענווה בכך שספר את העם (שמואל ב, כד). לכאורה מה הבעיה לספור את העם, ואיזה חוסר ענווה יש כאן.
התשובה היא שספירת העם הופכת את הכלל לאוסף של פרטים במקום שהוא יחשב ליחידה אחת, ולכן ספירה זו מהווה זלזול חמור בציבור. קשה הדבר שבעתיים בשעה שהוא נעשה על ידי מלך ישראל. למנהיג אסור בשום פנים ואופן לשכוח שהוא שליח ציבור, שתפקידו הוא בעיקר לרומם את הציבור.
ישנו מקור מעניין בתלמוד הירושלמי (תענית ג, ג) המטיב להמחיש את המושגים 'עניו' ו'נשיא'. "חמשה שמות נקראו לו (לענן): איד, עב, ענן, נשיא, חזיז... ענן - שהוא עושה את הבריות ענווים אלו לאלו, נשיא - שהוא עושה בעלי בתים כנשיאים..."
הסמיכות בין נשיא לעניו דורשת התייחסות. אם נתבונן נבחין שהמושגים 'עניו' ו'נשיא' אינם מתייחסים לעצמם אלא לאחרים. עניו אין פירושו רק אחד שמבין שכוחותיו נתנו לו מאת בורא עולם, אלא אחד שמבין שתפקידו הוא אף לרומם את האחרים - 'שהוא עושה את הבריות ענווים אלו לאלו'.
אותו עקרון נכון גם לגבי נשיא. נשיא אין פירושו אחד שמנשא את עצמו, אלא אחד שמנשא את האחרים - 'שהוא עושה בעלי בתים כנשיאים'.
נשיא הוא אחד מתארי המלך. למעשה, אחד מהתפקידים המרכזיים של המלך הוא למצוא לכל אחד ואחד את התפקיד בו הוא יוכל לתרום את המירב לעם ישראל, ולדחוף אותו לבצע תפקיד זה בנאמנות. נשיא מגמתו היא לא לשלוט על העם, אלא לרומם אותו.
יישום של הדברים אנו פוגשים אצל משה רבנו.
ישנו פסוק בספר ישעיהו (סג, יא) המדבר על יציאת מצרים בו נאמר 'את רועה צאנו'. לומד מכאן הירושלמי (סוטה ה, ד) שמשה רבנו עשה את כל עם ישראל רועים. מנהיג תפקידו לרומם את האחרים, לדאוג שכל אחד ואחד מעם ישראל יהיה בחינת רועה, בחינת מנהיג.
את היסוד הזה של שאיפתו של משה להצלחת כל הציבור אנו מוצאים במפורש גם בפרשה זאת, פרשת בהעלותך שמציינת את ענוותנותו של משה, בכך שהוא אומר, בתגובה לתלונת יהושע על נבואת אלדד ומידד - 'מי ייתן כל עם ה' נביאים'.
דברים אלו נכונים בעיקר לגבי מנהיג, אולם הם נכונים גם לגבי האדם הפרטי. הרב חנן פורת זצ"ל לימד אותנו שענו אינו אדם שמשפיל את עצמו, אלא אדם שמרומם את האחרים.