השנאה היוקדת לישראל באו"ם, גלי האנטישמיות ברחבי אירופה, העלילות ב"ניו יורק טיימס" ודומיו בתקשורת העולמית - לא נובעים יש מאין. תעמולת הזוועה של הערבים, השקרים שמפיצים אירגוני הטרור הרצחניים, עושים את שלהם.
העובדה שהאסלאם הקיצוני נותן יותר ויותר את הטון במדינות המערב, שלוחותיו חולשות על חוצות הערים כמו פאריז, לונדון, רומא, אמסטרדם ועוד, היא הסבר נכון להתלהמות במדינות ה"נאורות" נגד המדינה היהודית. הכה ביהודים והצל את שלטונך - כך מקרון הצרפתי (הנשיא המוכה בעצמו בידי אשתו), כך סטארמר האנגלי (שכיסאו מתנדנד תחתיו), כך סנצ'ס הספרדי (מוביל החרם האירופי על ישראל), וכן הלאה.
האם זהו מלוא ההסבר לכזבים המוטחים בישראל, להתלהמות נגדה ולחרמות שמוטלים עליה? האם השנאה היוקדת הזאת נובעת אך ורק משינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת המתחוללים בבירות אירופה ובקמפוסים באמריקה? התשובה שלילית. המקורות העיקריים שמלבים את הביקורת החריפה, שמציתים אש השנאה, שיוזמים את החרמות, את ההחלטות האנטי ישראליות של האיחוד האירופי, את ההשוואות הנלוזות באו"ם בין החמאס הרצחני וישראל המתגוננת ומהווה קו הגנה ראשון למערב כולו - באים דוקא מתוך ישראל פנימה.
עיתון "הארץ" שמשרת מדי יום את ה"קייז" הפלסטיני; אישים שירדו לגמרי מהפסים כמו אהוד אולמרט או אהוד ברק; קוראים ל"הפיכה צבאית" כמו הסופר המתוסכל אייל מגד - אלה הם בין ספקי התחמושת נגד המדינה, שנמצאת כבר שלוש שנים במאבק צבאי על עצם קיומה.
אל אלה מצטרף שוב ושוב מי שנחשב משום-מה בעולם לאינטלקטואל מבריק ואוהבים לתת לו במה (הרי הוא מגדולי מבקרי ישראל וממשלתה), פרופ' נוח יובל הררי. בשבוע שעבר הוא "העניק" ראיון גדול בעיתון "ניו-יורק טיימס", שפירסם כמה ימים קודם לכן עלילת דם נוראית על שירות בתי הסוהר בישראל. במה זכה לפתע הררי לראיון בעיתון הלז?
למקרא דבריו התשובה ברורה. בהיותו כה פופולרי בחו"ל, חביבו של הנשיא לשעבר אובאמה, סיפק ההיסטוריון שלנו את הסחורה המבוקשת בביטאון של "התפוח הגדול" והרקוב, שנשלט בידי אסלאמיסט טהור: "הפלסטינים סובלים (אבוי) והרבה ישראלים מתקשים להכיר בכך... אתה מראה להם תמונות של ילד רעב בעזה, והם יגידו: זה פייק ניוז. או שהם מיד יסיטו את הדיון למשהו אחר, כמו: זה בגלל חמאס". למי מקוראיו זה לא ברור שחמאס לא אשם בכלום?
העובדה שישראל הותקפה, שיותר מ-1,200 מאזרחיה נטבחו בידי חיות האדם מעזה, ושחמאס הרודני המיט את האסון הגדול על אוכלוסי הרצועה, ככל הנראה אינה נזכרת בראיון.
כמי שמנותק לגמרי מההוויה האזורית שלנו, מהמרחב האסלאמי הסובב את ישראל הקטנה, הדבק בריש גלי במחוייבותו להשמדת ישראל, יהיה המחיר אשר יהיה - הפרופסור שלנו מטיף מוסר לצד המותקף דוקא, לבני עמו: "אם מסתכלים על הדרך שבה ישראל מתייחסת לפלסטינים, לא בעזה אלא בגדה המערבית, אין לכך הצדקה ביטחונית. הם לא תקפו את ישראל ב-7 באוקטובר. ובפעולותיה של ישראל, הסיכוי שיהיה הסכם שלום עם הפלסטינים פוחת".
כאילו 7 באוקטובר עם כל חומרתו הוא האירוע הלא-מוצדק היחיד. לא מעשי רצח של ישראלים ביו"ש, לא התבססות חמאס גם שם, לא המתח הגובר בהשראתו לאורך ישובי קו בתפר שלנו, לקראת אפשרות, שאירגוני הטרור ינסו לחולל "7 באוקטובר" בכפר-סבא ובבת-חפר.
הררי שבח מרעיף הררי על חמאס: "ב-7 באוקטובר חמאס הצליח להשיג ניצחון צבאי מדהים על צה"ל, ולהשפיל את ישראל ואת צה"ל", אבל, הוא מסייג, "היה יכול להשיג ניצחון פוליטי וגיאו-פוליטי גדול בהרבה אילו עשה רק דבר אחד אחרת, לחוס על האזרחים". אכן, עצה בחינם לאירגוני הטרור במבצעיהם הרצחניים לעתיד לבוא.
הוא כמובן אינו חוסך שבטו משנוא נפשו: "אף איש בתולדות ישראל לא פילג את האומה בתוך עצמה יותר מנתניהו", ולבסוף מזהיר, כי הגישה הכוחנית של ישראל עלולה להוביל להרס 2,000 שנות היסטוריה יהודית. "דווקא החיים כמיעוט בגולה תחת שלטון דתות אחרות אילצו את היהודים לפתח תפיסת עולם פתוחה וסובלנית יותר. אבל עכשיו המסורת היהודית הסובלנית הזאת של 2,000 שנה מוכחשת ונהרסת לחלוטין".
אז אחרי דברים אלה ממוחו הקודח של היסטוריון פופוליסטי זה באקדמיה ובתקשורת המערבית, מה כי נלין על גוטיירש, על מקרון, או על ממדאני וה"ניו-יורק טיימס" שלו?