מינויו של רומן גופמן לראש המוסד מצטרף לרשימת מינויים בכירים כדוגמת שמואל עזרא לראש המל"ל, דוד זיני לראש השב"כ, יהודה אליהו לראש רמ"י ומינויים נוספים - שהמכנה המשותף לכולם הוא שכולם אנשים ערכיים בסדר גודל תנכ"י, חלקם גם תורניים בפועל, חלקם בכוח - וכולם היו צריכים להלך נגד הרוח כדי להצטרף למועדון היוקרתי ביותר של מדינת ישראל.
במאה העשרים ואחת לא פשוט להצליח. אנו חיים בדמוקרטיה ועל כל תפקיד יש תחרות אדירה; כולם משכילים, כולם מוכשרים וכולם רוצים להצליח. הרצון להצליח גורם לכולנו "לקושש" הישגים במאמצים אדירים. יתרה מזאת, חלק גדול מההצלחה תלויה בכך שדעת הקהל ומקבלי ההחלטות - שתלויים בדעת הקהל - יאהבו אותנו. ולכן פוליטיקאים, סוחרים, בעלי תפקידים בכירים (חוץ מיועצים משפטיים), אומנים ואפילו רבנים - תלויים לפרנסתם בכך שהציבור יאהב אותם, ולכן הם אוספים ו"מקוששים" קולות, אהדה תקשורתית ומחיאות כפיים.
בפרשת שלח-לך שנקרא השבת מתוארת פרשייה משונה על מחלל השבת הראשון בהיסטוריה: אדם ש"קושש עצים" בשבת. בתורת הסוד מוסבר שהמקושש התכוון "לשם שמים", כלומר היה כאן אדם שניסה לצבור רכוש (עצים במקרה הזה), דבר חיובי כשלעצמו, אולם הוא עשה זאת תוך כדי חילול שבת. מרוב רצון לקושש - כסף, כבוד, מעמד - ולהצליח בעולם הזה הוא התעלם מהמקור, מהשבת, מהעולם הבא.
לעיתים קיימת אשליה שאם נצליח תוך כדי "חילול שבת", אם נמכור את הערכים שלנו בשביל רווח לטווח קצר אזי נשיג את מה שחלמנו עליו - כדי להצליח במבחן אני אגיד מה שנראה לי שהבוחן רוצה לשמוע; כדי למצוא חן בעיני הקולגות אני אהיה עם הדעות הנכונות; כדי להיות ראש ממשלה אני אמכור את הכל.
זה לא עובד ככה. מי שהמניע המרכזי של חייו הוא לקושש הישגים, ולמכור את ערכיו תמורת חופן לייקים - סופו שיישאר בלי כלום. יש אנשים מסוימים כיום בציבוריות הישראלית שיכולים לשמש לנו כדוגמה לכך.
לעומת זאת, מי ששומר שבת במובן העמוק - יזכה בסופו של דבר גם לקושש ולמצוא את מה שחיפש. מי שנאמן לערכי הנצח גם יזכה להצליח בסופו של דבר. ב"ה שהדמויות מהסוג השני הולכות ומתרבות והן אלה שינהיגו את הדור הבא מהמדבר לארץ ישראל.