המעבר מן הגלות אל ארץ ישראל מחייב את האומה להבין כי עלינו לצאת ולהילחם בעצמנו, לחדול מן ההסתמכות על הנס, מן ההתגוננות ומן ההתכווצות, ויחד עם זאת הוא מחייב את הידיעה כי התהליך כולו מתחולל בהשגחה אלוקית מלאה ובהכוונה עליונה.
בפרשת שלח אנו נתקלים בבעיה זו בדיוק. ראשיתה של הפרשה בחטא המרגלים (במדבר פרקים יג-יד), שבו כמה ממנהיגי הציבור עצמם חוששים מפני הכניסה לארץ. המנהיגים יודעים מהו מצבו הרוחני של העם; הם מבינים שמדובר בעם שהתרגל מאות שנים לחיי עבדות, שיצא ממצרים בניסי ניסים, והתקדם פסיעה אחר פסיעה אל קבלת התורה ואל בניית המשכן. עד לשלב זה זכה העם להנהגה של "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד) אכל מן היורד מהשמים כל יום, שתה מבארה של מרים, חי בתלות מלאה ויומיומית וכל צרכיו סופקו לו במלואם. והנה, נדרש עם ישראל להיערך לכניסה לארץ, הכוללת את המשימה להילחם בעצמו, עם כל הקשיים הפיזיים והרוחניים הכרוכים בכך מדי יום ביומו.
מנהיגי העם בעצמם, כפי שמתאר הפסוק את המרגלים "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג), מתקשים להבין איך אפשר להתמודד עם אתגר כזה.
הפחד, המוביל אותם למסקנה כי אין ביכולתנו לעשות זאת, גורר עונש חמור של ארבעים שנה במדבר "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה" (יד, לד) כנגד ארבעים ימי ההליכה בארץ. כי מהיום הראשון, במקום לחשוב על גודל הנס המצפה להם במלחמה הפיזית המגובה בהשגחה אלוקית, ראו המרגלים את הניתוק הצפוי מההשגחה האלוקית הצמודה, ודמיינו תבוסה צבאית לנוכח חוסר ניסיונו ושל העם ורמת החוסן הנמוכה שלו, בעיניהם. הלכה למעשה, עיכוב של ארבעים שנה, הוא החלפת הדור, כפי שאומר הקב"ה בפירוש "עַד־תֹּם כָּל־הַדּוֹר" (במדבר לב, יג, ודברים ב, יד). דור המדבר אינו מסוגל לכך ועל כן הוא יישאר במדבר, ואילו הדור הבא - שלא חווה את העבדות במצרים, שיצא ממצרים בשנות הילדות, או נולד במדבר, וגדל מתוך הידיעה הברורה שהוא עתיד להיכנס לארץ - הוא זה שיוכל להילחם ולרשת אותה: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (דברים א, לט - בהקשר של חטא המרגלים). עונש חמור זה מבטא את הקושי העמוק של דור היוצאים ממצרים להתגבר על תפיסת עולם של הנהגה אלוקית ניסית וקרובה, המספקת להם את כל צרכיהם.
ובראיית ההשפעה של החטא הזה על כוחותיו של עם ישראל כולו בדרכו הארוכה, חוסר הנכונות הזה, וחוסר היכולת לשלב ולאזן בין העשייה הפיזית לליווי האלוקי, משפיע גם על חורבן בית המקדש והיציאה אל הגלות, כדברי חז"ל "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט, א).
וכתמונת ראי לחטא המרגלים, אנו פוגשים בהמשך הפרשה את חטא המעפילים (סוף פרק יד, פס' מ-מה). שוב, חוסר היכולת להבין את השילוב, ואת התלות בין המלחמה הפיזית לבין ההשגחה האלוקית, מביא את העם לחשוב שהתיקון לחוסר נכונות להילחם, הוא במלחמה המתיימרת להתנהל ללא גב רוחני. נאמר להם בפירוש: "וְהִיא לֹא תִצְלָח" (פס' מא), שכן "אֲרוֹן בְּרִית־ה' וּמֹשֶׁה לֹא־מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה". כיצד יכול מהלך כזה להצליח ללא גב רוחני איתן, העומד מאחורי הכוח המסתער, ומביא עמו את דבר ה' המוביל את הכוחות? שני המרכיבים הללו - כוח הלחימה והגב הרוחני - חיוניים להצלחת המעבר מן הגלות אל ארץ ישראל.
גם בבבל, לא כל גדולי ישראל ידעו להסביר לעצמם ולתלמידיהם, איך בדיוק ייראה תהליך תחיית ישראל, ומהי הדרך הראויה להנהיג את העם בתקופה כזו. התיאורים המפחידים במשנה על תקופת "עקבתא דמשיחא" (משנה סוטה ט, טו), שבה נשברת סמכותה של ההנהגה הרוחנית הקודמת, "חוצפא ישגא... חכמת סופרים תסרח... נערים פני זקנים ילבינו", עלולה לטלטל את האומה. כמה אמוראים אמרו על תקופה זו "ייתי, ולא אחמיניה" (=שיבוא, ושלא אראהו, גמרא סנהדרין צח, ב) . כי לגודל אחריותם למצבה של האומה, הם העדיפו להישאר במצב הקיים, שבו הם יודעים כיצד לשמור על האומה במצבה, מאשר להיכנס לטלטלה כזו, שאחריתה מי ישורנו. רב יוסף, לעומתם, הביע נכונות להתמודד עם הקושי הצפוי כשאמר "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה" (=שיבוא, ושאזכה לשבת בצל גללי חמורו). עם כל ההשלכות השליליות של התגברות התעסקות בחומר, ועם החשכה הנגררת מהן, הביע רב יוסף נכונות להתמודד, ולהדליק אור קטן, המשפיע על הדור כולו. (ראו בדברי הראי"ה קוק זצ"ל בסוף המאמר "המספד בירושלים", מאמרי הראי"ה עמ' 99.)
כאז כן עתה, גם בימינו אנו חווים את הטלטלה הזאת. ישנם בתוכנו אנשים שאינם מבינים כי המציאות מחייבת לעיתים לסגור את הספרים ולצאת אל המערכה. ומנגד, יש שאינם מבינים את הכרחיותו של לימוד התורה, המהווה את הבסיס להופעת השכינה בעם ישראל ומביא עמו את הניצחון במלחמה. המציאות הרוחנית מורכבת וקשה לעיתים, אך אלו הם האתגרים של הדור הזה, וזה מה שנדרש מאיתנו.
הקדוש ברוך הוא צועד עמנו. כל המתבונן במהלכים של מאה השנים האחרונות וצופה קדימה, מבחין כי מדובר במהלך אלוקי שלא היה יכול להתקיים ללא הכוונה עליונה מלאה. הקדוש ברוך הוא מלווה אותנו צעד אחר צעד. ראינו ניסים גדולים במערכות ישראל - הן במלחמת ששת הימים שבה חזינו בתשועה גדולה מיד עם פתיחתה, והן במלחמת יום הכיפורים ובמלחמה הנוכחית. אף על פי שהמערכות הללו נפתחו במכות קשות וכואבות, קמנו מתוך המשבר והצלחנו להתגבר בזכות מסירות הנפש של האומה בכללה, יציאה למלחמה כאיש אחד, ובזכות ניסים גלויים וליווי אלוקי עצום. אי אפשר להישאר אדיש למראה המבט ההיסטורי הזה.
אנו נדרשים לקרוא שוב ושוב את פרשת שלח ולשנן: חובה עלינו לפעול בדרכו המיוחדת של עם ישראל: להפשיל שרוולים ולצאת אל המערכה, ובו בזמן לדעת בכל רגע כי הכל נובע מתוך ההכוונה האלוהית וההשגחה העליונה המלווה את עם ישראל.
מתוך המבט המרומם הזה על תפקידה של האומה נפתחים השערים ואנו מתקדמים בהדרגה. אנו קוראים לעצמנו, ולעם כולו, להבין את החיבור העמוק וההכרחי שצריך להתקיים בין מרחב העשייה במלחמה, בכלכלה, במדע ובחברה הישראלית על כל צרכיה ואתגריה, לבין הצד הרוחני שחייב להיות נוכח שם באופן קבוע. בדרך זו נוכל להמשיך להתקדם לעבר השלמת המשימות האלוקיות המצפות לנו בכל דור ודור.