אלה הם ימים של דאגות גוברות, גם של אכזבות. לפחות לאדם כמוני, חבר בתנועת הליכוד מ-1966, בגילגולה הקודם כתנועת החרות. כעבור 60 שנה, אני מאוכזב מהתנהלות ממשלת הימין הנוכחית בכמה תחומים, הגם שאיני רואה לה חלופה טובה יותר.
ה'בייס' הליכודי - 25 מנדטים לערך - שומר אמונים לתנועה. הליכוד עודנה, בכל הסקרים, המפלגה הגדולה ביותר, אבל גם נאמניה חשים כמה אכזבות. כמובן, האכזבה הפוליטית הגדולה היא נחלת תןמכי האופוזיציה. הפלגנות שלה לא תספיק לליכוד לזכות בעוד ניצחון בבחירות המתקרבות.
וראשונה שבאכזבות - ההתנהלות מול נשיא ארה"ב. אין להכחיש, טראמפ ידיד אמת של ישראל, אבל התלות שלנו בארה"ב, הופכת אט-אט גם למעמסה. מנהיג בלתי צפוי. מתעתע אפילו במיליוני תומכיו באמריקה, בוודאי גם בעולם. מתראיין לבלי סוף, משמיע דברים והיפוכם. מטלטל את ידידו, ראש הממשלה נתניהו.
אחרי שהציב בלוקדה ימית חסרת תקדים בעוצמתה סביב מדינת הטרור איראן, הוא מהסס לחסל את שלטון משמרות המהפכה. ספק אם נתניהו קורא נכון את טראמפ, בכל רגע נתון. עתה אין הוא מרשה לנו לסיים את המלאכה בלבנון, על סף הכרעת חזבאללה, למגינת ליבם של תושבי הצפון.
כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: תלמד מבגין שהתריס בפני שגריר ארה"ב סם לואיס, בדצמבר 1981: "אנחנו לא רפובליקת בננות!" הדברים נאמרו לאחר ששגריר ארה"ב מחה על חקיקת חוק רמת הגולן, ובגין השיב לו בתקיפות כי ישראל אינה מדינת חסות ואינה מקבלת תכתיבים. אכן, לפעמים צריך לדעת לומר לא - גם לידיד, שלו אינטרסים אחרים.
אכזבה שניה - התגובה הרופסת מול קיצוני החרדים, שמתפרעים לא כגדולי תורה אלא כגדולי הפושעים, בחסימות כבישים, בהסתערות על בתי שומרי החוק. החרדים הפורעים הפכו לאויבים מבית, שיש לטפל בהם במלוא החומרה.
ודוק: הם פלג קטן ואלים בחברה החרדית, ועם זאת, המפלגות החרדיות הפכו בהתקרב מועד הבחירות לחבר סחטנים, שלא מעניין אותם דבר, פרט לתקציבים ולהשתמטות משירות צבאי. חוק הגיוס חשוב. זה שלב ראשון, מרוכך, בדרך לשיתוף חרדים שאינם לומדי תורה בשירות צבאי או לאומי. אבל גם לסחטנות יש גבול. גם להם יש לומר- לא!
כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: תלמד מראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל. ב-1988 הוא ניטרל את סחטנות החרדים והאחרים, בכך שהקים ממשלת אחדות (הפעם בלי רוטאציה) עם מפלגת העבודה, וצירף גם את המפלגות הדתיות והימניות בלי שנותרה להם יכולת סחיטה! כולי תקווה שתקים גם את הממשלה הבאה - במתכונת ממשלת 1988.
אכזבה שלישית - העמדה הרופסת מול זו המכונה: "היועצת המשפטית לממשלה". הדבר בולט מול ההצלחה של ראש הממשלה למנות בעמדות המפתח אישים כלבבו: ראש שב"כ, ראש מוסד, ראש מל"ל, נציב שירות המדינה, ואפילו (בתרגיל שלא אהבתי) מבקר המדינה. למה אי אפשר להחליף את היועמ"שית, שתוקעת מקלות בעגלת המשילות?
כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: תלמד משמעון פרס ז"ל איך מפטרים יועמ"ש (1986). מספר על כך בספרו השופט יצחק זמיר, שהיה היועמ"ש: "הגעתי לישיבת הממשלה. רק התיישבתי במקומי ומזכירה ניגשה אלי ואמרה לי שראש הממשלה מבקש שאבוא מיד ללישכתו. מיד כשהתיישבתי מולו, ובלי גינונים של טקס, הוא אמר בפנים חמורות, שהממשלה תחליט היום למנות יועץ משפטי חדש שיבוא במקומי... ראש הממשלה לא נתן לי רגע להתעשת, והמשיך באותה נשימה, שאסיים את תפקידי מיד, עוד באותו יום", וכך היה.
מישהו עירער? מישהו במערכת המשפט הקים קול זעקה? אז מה הפחד מהרועצת גלי בהרב-מיארה?
אכזבה חמורה במיוחד היא הכישלון בהסברה, כאשר בידודה של ישראל בעולם מחמיר והולך. אויבינו חזקים בתחום זה, נתמכים בידי שונאי ישראל ותומכי הטרור נגדה. זהו נושא קריטי לא פחות מהמערכה הצבאית ומצריך דיון עמוק. ולא רק שאין הסברה ראויה, יש גם נזקים חמורים שגורם שר בממשלה, באין מי שיבלום אותו במעלליו.
כיוון שכך, אני פונה לנתניהו: בתחום ההסברה (או אם תרצה - התעמולה) תלמד דוקא מאויבינו, ובמיוחד מהאיראנים. הללו משקיעים סכומי עתק לתעמולתם ברחבי תבל, עד כדי כך שקונים את נרטיב ה"ניצחון" שלהם ואת שאיפתם בהשמדת ישראל. אני כותב דברים אלה לא כדי להתריס, אלא כדי שלהמוני אזרחים לא יהיו עוד אכזבות. בוודאי לא מתוצאות הבחירות.