גם כאשר אנו עוסקים בבירור ייעודו של עם ישראל, חובה עלינו לבחון בכל עת האם המניע טהור והאם הבירור עמוק ועוסק באמת בערכים, או שמא הוא נגוע באינטרסים נקודתיים. זהו עומק דברי חז"ל המגדירים את מחלוקת קורח וכל עדתו כמחלוקת שאינה לשם שמיים (משנה אבות, ה, יז).
במבט ראשון על הפרשה, אנו מבחינים בשתי קבוצות שונות, המהוות ביחד את עדת-קרח. מאתיים וחמישים איש, מקטירי הקטורת, ביקשו באמת להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, באמצעות עבודת הקטורת. הם ידעו, אמנם, כי אש ירדה מן השמיים ואכלה את נדב ואביהוא כאשר הקריבו אש זרה, אך הם סברו כי אולי ישנן דרכים נוספות להקטיר קטורת, שאינן מוגבלות לכהנים בלבד. הם חיפשו קדושה וקרבת אלוקים, אך עשו זאת באופן שאינו בדרך שקבע הקדוש ברוך הוא בעולמו.
לעומתם, דתן ואבירם תבעו נחלת שדה וכרם, והטיחו במשה רבנו: "אַף לֹא אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן־לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם" (במדבר טז, יד) דרישתם מוצגת כטענה ערכית, של אי מימוש הייעוד הלאומי של כניסה לארץ, אך ניכרת בה הראייה החומרית והרכושנית. הם מציגים טענה לאומית, כביכול, כי לאחר היציאה ממצרים וההליכה במדבר, העם נותר תקוע במשך ארבעים שנה ללא מימוש ההבטחה, אך ברור מקריאת הדברים, שהם מתעניינים בנחלה, ולאו דווקא במצב האומה.
הן טענתם של מקטירי הקטורת והן טענתם של דתן ואבירם יכולות היו להישמע ענייניות, אלמלא הכרנו את סוף הסיפור. התוצאה, העונש החמור, מלמדת אותנו על מהותן של הטענות. הקדוש ברוך הוא הוריד אש מן השמיים שאכלה את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, ודתן ואבירם נבלעו באדמה. מי שביקש שמיים - נשרף ועלה לשמיים; מי שביקש אדמה - נבלע באדמה. חומרת העונש מעידה כי עמדו כאן חשבונות זרים, המנותקים מן הלשון הערכית והציבורית שבה הם נעטפו.
חז"ל מפנים את המבט אל קורח עצמו, המנהיג שארגן את המחלוקת. קורח טען כלפי משה ואהרן: "מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". הוא דיבר בשם ערכים גדולים של שוויון וקדושה לכל העם, כפי שנאמר: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (פס' ג). אולם חז"ל חושפים את המניע הממשי שהניע אותו - המחלוקת על מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא משפחות הקהתי (רש"י כאן על פי מדרש תנחומא). לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. משה ואהרן היו בני עמרם, הבן הראשון, וקורח, שהיה בנו של יצהר, הבן השני, ציפה כי המינוי הבא יוענק לו. המינוי של אליצפן, בנו של הבן הצעיר עוזיאל, הוא שערר את רוגזו. חז"ל מזהים מיד כי מאחורי הרעיונות המרוממים עמד מניע אישי של רדיפת כוח ומעמד. הוויכוח האמתי היה על השפעה וכוח כאן ועכשיו, ולכן הוא הסתיים כפי שהסתיים - בבליעה ובשריפה.
עם זאת, המבט הרוחני העמוק של התורה מבהיר כי המעשה לא תם שם. הציווי לקחת את מחתות הנספים ולרקע אותן כציפוי למזבח (פרק יז פס' א-ה) נועד לשמש אות וזיכרון לעם ישראל. הציפוי הזה מעיד כי לכל מוטיבציה להתרומם ולהתעלות יש מקום בקודש, ובלבד שהדבר ייעשה בדרך הנכונה שקבע הקדוש ברוך הוא, ולא בדרכים עוקפות החסרות ליווי אלוקי. גם מטה אהרן שפרח (פרק יז פס' טז-כד), ו"ַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (פס' כג), הונח שם למשמרת לעדות, כי יש לעם ישראל מה ללמוד מן הפרשה זו לדורות הבאים. השקד ממהר להוציא את פרחיו לפני כל האילנות, כדי ללמד כי גם מתוך מחלוקת קשה שאינה לשם שמיים, מסוגל עם ישראל להצמיח טוב, ולברר את דרכו הרוחנית ואת שליחותו בעולם, בראייה עמוקה וארוכת טווח.
אנו נמצאים כעת בפתחה של תקופת בחירות, התמודדות העוסקת מטבעה בשאלת הכוח ובשאלה למי תוענק היכולת להשפיע על המציאות המיידית. דווקא משום כך, חיוני לעמוד על כך שהדיונים העמוקים שאנו מקיימים על דמותה של מדינת ישראל, על אופייה של החברה, על מערכת המשפט ועל יחסי הגומלין בין רשויות השלטון, יישארו נקיים. כל השאלות הללו נוגעות בייעוד ההיסטורי של עם ישראל וביכולתנו להיות אור לגויים ולהוביל את העולם כולו לתיקון. הבירור הפנימי הזה מחויב להמשיך ולהתקיים ללא קשר לתוצאות הפוליטיות המיידיות, ללא קשר לשאלה מי ייבחר ומי יתמנה. בירור זה הוא מהותו של עם ישראל, וכפי שלימדונו חז"ל, כל מחלוקת שהיא לשם שמיים - סופה להתקיים (משנה אבות שם). מתוך הניסים והליווי האלוקי שחווינו במלחמה, אנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא שיעניק לנו את הכוחות להתמקד, גם בימים אלה, בראייה ערכית וארוכת טווח.