1. כשמציגים לי באותיות קידוש לבנה "חגיגה" - אני חושד. בסופרמרקט "חגיגת קניות" - אמורה להוציא ממני יותר כסף. ומה קורה במשחק המשווק להמונים כ"חגיגה" מדי ארבע שנים ומשודר בחינם? האם זאת באמת 'חגיגה להמונים' או שמישהו (שוב) מנסה לעבוד עליי ולקחת לי משהו שאני לא שם לב בכלל שהוא לוקח לי?
2. על פניו המחייכות, נדמה שהעולם מתחלק לשניים: אלו שאוהבים כדורגל ואלו שלא אוהבים. מי שלא אוהב - לא רואה כדורגל ומי שאוהב - מתמסר לחגיגה. כמדומני, אני משתייך למגזר השלישי והמקופח. זה שאף אחד לא סופר את קיומו: אלה שאוהבים כדורגל (איך אפשר שלא לאהוב צפיה פסיבית בבידור?!) - ובוחרים, למרות ה'אהבה' - להפסיד את ההנאה הזאת ולא להתמסר אליה, מתוך בחירה.
3. בואו נשים את זה על המגרש: לשבת 90 דקות (כל אימת שיש משחק 'טוב') - וליהנות מחגיגה מעשה רגלי ארגוני ספורט שאין בקצה שלה שום דבר - זאת חוויה רגשית מניפולטיבית שרק בני אדם מתוחכמים יכולים לייצר ולסחוף אחריה את ההמון העולמי, במשך דורות. ההמון אינו אשם ולכן איני בז לצופי כדורגל, חלילה. אני אוהב אותם מאוד ובו זמנית עומד בהשתאות מוחלטת מול האפשרות להתמסר להבל ולהישאר שלמים. לחבק תחום שמעצם הגדרתו גוזל לך כל כך הרבה זמן ומחשבות - ולנמק בפשטות ש'אתה פשוט אוהב כדורגל'. אלוקים אדירים. כל מה שבא לי הוא לנער את השעבוד הזה ולהזכיר שיש דרכים שוות ואמיתיות יותר לחוש הנאה, סיפוק והתלהבות (גם אם מדברים עליהן הרבה פחות).
4. מילא כשאתה צעיר מאוד ויש לך זמן פנוי בשפע. אתה חי באשליה שאם רק תסדר נכון את הלו"ז תספיק הכל. אפילו 'לבזבז את הזמן' על צפיה בספורט. אך בגיל מסוים, אתה מבין שכל דבר בא על חשבון משהו טוב יותר שלא תצליח (שוב) להגיע אליו. וכדורגל, בואו נשים את הכדור על נקודת הפנדל - זאת בעיה קשה מאוד. משאבי הזמן והראש שנלקחים מגברברי העולם המתעניינים בספורט - עצומים מאוד.
קשה למדוד עד כמה הסיפור משפיע על מערכות יחסים וחיי משפחה. הפוטנציאל בנושאים הללו הוא שער מוחמץ כי כבר קשה לנו לדמיין חיים בלי צפיה בספורט. המשאבים נתפסו וצריך להסתדר עם אלו שנשארו. כן, אני שומע את הקולות ברקע: כדורגל דווקא מחבר, מרגש, מלהיב, מאוורר, אסקפיזם. וזאת בדיוק השאלה: האם 'הדברים החיוביים' בכדורגל אינם עניין שולי ביותר אל מול הפוטנציאל שלנו להתחברות, התלהבות והתאווררות ע"י דברים אמיתיים, בריאים, טבעיים ונכונים? התייאשנו מעצמנו עד כדי כך שהשלמנו עם זה שחיינו יונקים את חיותם מהמחוזות המצומצמים של הרחבה?
5. אישית, קשה לי לספר לעצמי שצפיה בכדורגל מקצועי זה 'איוורור' לא מזיק כשכל פינה בגלובוס מסבירה לי בלי מילים שמדובר בפולחן מסודר עם צבעים, חוקים, שעות שידור, אגו וים כסף. לטעמי, 'איוורור' - זה משהו שיש בו חופש ושמזין את הנשמה שלך תמורת ליטרת הזמן שאתה נותן לו. שעה על חוף בודד בלי טלפון - זה אוורור. הליכה רגלית - זה אוורור. גם לשחק בעצמך כדורגל - זה אוורור.
צפיה בכדורגל היא לא יותר מתחום בידור מרוקן שלא יכול לנצח בתחרות מול דברים שיש בהם מהות ומנוחה אמיתית שממלאת את המצברים. בנוסף, התחום משעבד אותך אליו - כמו כל אמצעי בידור - ורוצה עוד ועוד מהזמן שלך. נגעת - נפגעת. כשיש לגיטימציה ציבורית ומגזרית רחבה - קשה מאוד לצאת מזה. אני מברך את הרגע ההוא לפני המון שנים כשחבריי הצעירים אצו דחופים ומבוהלים 'להספיק את המשחק' ובחרתי למרות תאוות הצפיה - לוותר. פשוט לוותר כדי להרוויח את זכות הבחירה לגבי זמן החיים בפלנטה הזאת. ותודה אבא שלא צפית מולי במשחק ספורט ולא השארת אותי תקוע עם המסורת הזאת לנצח. .
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'גדליה מייל'. עקב המצב, סרטיו החדשים "אבא עם אלוקים", "בית עם אלוקים" ועוד - זמינים לצפיה ללא עלות. לפניות: gilinada@gmail.com