כשעם ישראל מופיע בעולם, יוצא מן הכוח אל הפועל ומתקרב אל ארץ ישראל, מהר מאוד מתברר שאומות העולם הן חלק מן הסיפור. הן יכולות להצטרף אלינו ולעזור לנו, ואז נזכור להן זאת לשנים רבות; והן יכולות לעמוד כנגדנו, ואז סופן להיעלם מן ההיסטוריה.
בפרשת חוקת אנו עוברים בבת אחת אל שנת הארבעים, השנה שבה עם ישראל מתקרב לכניסה לארץ ישראל. לכן אנו קוראים על פטירתם של מרים הנביאה (במדבר כ, א, ורש"י שם) ושל אהרן הכהן (שם פס' כג-כט), כשלב ראשון בהחלפת ההנהגה של דור המדבר. עם ההתקרבות לארץ מצווה עם ישראל שלא לפגוע באדום, בעמון ובמואב, ועל כן עם ישראל מתקדם צפונה עד לארץ סיחון מלך האמורי, שאותו אנו מנצחים בקרב, ומיד אחר כך גם את עוג מלך הבשן. שני מלכי האמורי מובסים, וארצם - עבר הירדן - נכבשת, והיא עתידה להיות נחלתם של בני גד, בני ראובן וחצי שבט המנשה.
כאשר עוג מלך הבשן אוסף את עמו ומתכונן למלחמה בישראל (במדבר כא, לג), אומר הקדוש ברוך הוא למשה: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (פס' לד). מכאן אנו מבינים שמשה חשש. יש להניח שמשה חשש לא מפני ממדיו של עוג מלך הבשן, אלא מפני דבר עמוק יותר. רש"י מביא את המדרש המפורסם שעוג הוא הפליט שבא להודיע לאברהם העברי כי לוט נשבה, ובעקבות זאת יצא אברהם למלחמת ארבעת המלכים.
זהו מדרש המעורר קושי. מדובר באירוע שהתרחש מאות שנים קודם לכן. אמנם אפשר לומר שעוג היה דמות יוצאת דופן והוא אכן חי שנים רבות, אך הרמב"ם מלמד בהקדמתו לפרק חלק (פירוש המשניות מס' סנהדרין) שלא תמיד יש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ולעיתים הן מבטאות רעיון עמוק. מדוע, אפוא, מחזירים אותנו חז"ל בהבנת פרשת חוקת אל ימי אברהם אבינו?
לפני שנשיב על כך, נזכיר כי הרמב"ן מציע שני פירושים בדרך הפשט. האחד, שלאחר מלחמת סיחון הייתה ירידה רוחנית מסוימת. מלחמה כרוכה בהתמודדויות קשות, במראות קשים ובמצבים מורכבים, ולכן היה צורך בחיזוק לקראת המלחמה הבאה. השני, שמשה לא קיבל מראש ציווי להילחם בעוג, ולכן הוא חשש שאולי מלחמה נגד עוג מלך הבשן אינה חלק מן התוכנית האלוקית. התוכנית הייתה להילחם בסיחון ולהיכנס לארץ, ופתאום עוג יוצא למלחמה. על כך אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" - גם הוא חלק מן התוכנית וגם הוא ייפול לפניך.
המדרש המחזיר אותנו אל אברהם אבינו מבקש להזכיר שהתוכנית האלוקית כבר נפרשה אז. בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו, יג-טז). כל עוד לא שלם עוון האמורי, עם ישראל עדיין אינו יכול לממש את ייעודו האלוקי. תפקידן של אומות הארץ עדיין לא הושלם, והוא נלקח בחשבון בתכנית האלוקית.
לפי זה, הפליט שבא מימי אברהם, מזכיר לנו את התוכנית הגדולה. עם ישראל אינו פועל רק בהתאם לרוח הנושבת. יש תכנית אלוקית המובילה את התהליך כולו. החשש הוא שמא אנו חורגים ממנה, כפי שהסביר הרמב"ן, ועל כך באה התשובה האלוקית: גם עוג כלול בה. גם עבר הירדן כולו, צפונה מארץ עמון ומואב, הוא חלק מן המהלך האלוקי.
אפשר להוסיף נקודה, עמוקה יותר. כניסתו של אברהם אבינו לארץ ישראל היא ראשית הופעתו של עם ישראל בארץ. הדבר מתחיל בחסד של אברהם אבינו, באוהלו הפתוח לכל עבר, בקריאה בשם ה' מול כל העמים, במאבקו בעבודה זרה ובמלחמתו למען הצדק, אשר באה לידי ביטוי במלחמתו בארבעת המלכים, שהגיעו מאזור בבל, והטילו את אימתם על המזרח התיכון כולו. עמי הארץ הכירו בכך ואמרו לו: "נְשִׂיא אלוקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". (בראשית כג, ו)
אולם הפליט זיהה זאת כבר קודם. כאשר שמע שלוט נשבה, הוא הבין שאם אברהם ייצא להציל את אחיינו, לא תהיה זו פעולה נקודתית בלבד. תהיה כאן מלחמה אזורית. אברהם אינו מוותר ואינו נח כאשר בני משפחתו ובני בריתו נפגעים. כבר אז זוהתה העוצמה שתלך ותיבנה ביצחק, ביעקב, בשנים עשר השבטים, בשבעים הנפש היורדות למצרים ובשישים ריבוא היוצאים ממנה. ואכן אברהם יוצא למלחמה האזורית. במקום שכולם נכשלו, מהרפאים שהוכו בעשתרות קרנים (בראשית יד, ה) ועד לאנשי סדום ועמורה (שם פס' י), אברהם אבינו רדף אחרי האויב עד חובה אשר משמאל לדמשק, ושחרר את אחיינו החטוף.
אולי משום כך היה מקום לחשוב שעוג, אותו פליט קדום, נמצא בין האומות שיכולות לעמוד לצדנו. אולי אפשר לזכור לו את הזיכרון היסטורי, מתחילת הופעתו של עם ישראל בארץ ישראל ובעולם. אך הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "אַל תִּירָא אֹתוֹ". גם אם בעבר היה עוג, או סבא של סבא שלו מן הרפאים, מוכן לעמוד לצדו של אברהם אבינו, כעת הוא ניצב כנגד עם ישראל ומבקש לפגוע בו, ולכן גם הוא ייפול בידיך.
גם אנו מצויים במלחמה אזורית. גם אנחנו יצאנו אליה במלוא העוצמה כאשר חטפו את אחינו ואחיותינו. מהר מאוד התברר שאין זו מלחמה נקודתית, אלא מאבק על מעמדו של עם ישראל ועל דמותו של עם ישראל. בעזרת השם, עם ישראל מצליח מערכה אחר מערכה להראות לעולם כולו כי אנו כאן, נוכחים כאן, וכשליחיו של הקדוש ברוך הוא מוציאים מן הכוח אל הפועל את דבריו. וגם היום, אומות העולם בוחרות האם ללכת עם האמת והצדק ולהתייצב לימיננו, או ללכת אחר השקרים והעלילות, ולהצטרף אל אויבינו. לעם ישראל יש זיכרון היסטורי ארוך. עד היום אנחנו זוכרים אילו מדינות הצביעו בעדנו בהצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, ואיך התייחסה אלינו כל מדינה בשנים הקשות שלנו בגלות הארוכה. ואנחנו יודעים שהקב"ה ממשיך ללוות אותנו בתהליך המופלא של תחיית ישראל, גם במלחמה הזו, וגם בימים שיבואו אחריה.
מתוך השליחות הגדולה הזאת ומתוך הזיכרון ההיסטורי הארוך, יראו גם אומות העולם שכדאי ללכת עם האמת והצדק, בעקבותיו של עם ישראל. כמאמר הכתוב: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".