ביום שישי הובא למנוחות בקיבוצו בית-השיטה סא"ל דור בן שמחון, מפקד גדוד 52, שנפל בדרום לבנון ועימו שלושה מפקודיו. אתמול, יום ראשון, התקיימה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל האזכרה לסא"ל יהונתן נתניהו, שנפל לפני 50 שנה בדיוק בפעולה באנטבה, לחילוץ נוסעי "אייר פראנס".
שתי שנות דור מפרידות בין תעוזתם, גבורתם, הקרבתם של שני מפקדים אלה, שמסרו חייהם למען שלום בני עמם ולהגנת מולדתם. שני סגני אלופים, חדורי רוח קרב, נאמנים למשימותיהם, רצים ראשונים אל פני האש.
סיפורו של סא"ל נתניהו - הוא יוני - מוכר ברבים. הבכור לבני הזוג צילה ובנציון זיכרם לברכה, אח לבנימין ולעדו, אף הם כאחיהם הבכור היו לוחמים בסיירת מטכ"ל. הן על כך חונכו השלושה בבית הירושלמי, לאהבת המולדת, להתגייסות, יציאה לקרב כשיידרש, נכונות להקרבת החיים.
לא פעם ולא פעמיים היו לו חייו תלויים מנגד. תוך כדי השירות הוא מתכתב עם הוריו, עם אחיו, עם חבריו, וחושף דמות מופת של לוחם, סייפא וספרא, אוהב ארצו ועמו. הוא מגלם הגבורה ברוח ובכוח, שעליה כתב ז'בוטינסקי: "כשם שאין תפארת הגבורה לבעליה אם חסרה בה הרוח, כן אין תועלת ברוח אם חסרה בה הגבורה... הרוח היא היוצרת אידיאלים, קובעת חזונות לעתיד, אבל היא לא תוכל להתקיים אם יחסר הכוח להוציאה אל הפועל".
יוני גילם בחייו ובמותו את דמות הגיבור היהודי כפי שחזה אבי הצבאיות העברית המתחדשת. הרוח שעליה התחנך בבית לאומי, חדור רוח ז'בוטינסקאית, הניעה אותו בדרכו הצבאית המפוארת, עד למותו הרחק מגבולות המדינה, והוא רק בן 30.
הכרתיו במקצת. יוני וביבי, יבל"א, שהו בביתנו כמה ימים, כילדים בשנות החמישים, כאשר הוריהם יצאו לספרד. אני זוכר במעומעם ילד מופנם, ספון מחשבות, שובב לא פחות מאחיו הנודע.
דור בן שמחון גדל בבית קיבוצי שבו שררה תרבות פוליטית שונה. שלושה מאחיו אף הם שיריונאים ואח נוסף שירת בגולני. רוח גבורה ויגון שררה בין שבילי הקיבוץ, כש-11 מבניו נפלו במלחמת יום הכיפורים, שלוש שנים לפני אנטבה. ביניהם המשורר והמלחין יוסף שריג, מחבר שיר האהבה המופלא לירושלים: "רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר / וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת / וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר / רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר".
הנה כי כן זהו הקשר בל יינתק בין הקיבוץ הוותיק לבירת ישראל הנצחית, בין שתי משפחות של לוחמים עזי נפש.
וז'בוטינסקי? - הוא חיבר מאמר נפלא על קיבוצי העמק, "הארץ האחרונה לרומנטיקה", כשכתב בין השאר: "אם ברצונכם לראות רפובליקה של פועלים אמיתית, אל תלכו לרוסיה, תלכו אל העמק". בחזונו מ-1927 ראה אולי כדוגמא את בית-השיטה, שטרם נוסד אז.
כמו יוני גם דור, המכונה דב"ש, יצא מאלמוניותו לאחר שנודע דבר מותו. גם בו עוד יסופר ויסופר. דור לדור יביע את אומר הגבורה וההקרבה. והסיפורים על בן בית-השיטה כבר יוצאים לאור, מדברים על לוחם שיצא בחיוך לכל משימה, שחיבק את לוחמיו, שהבין ללא פיקפוק את מהות הפעולה בדרום לבנון.
אני מניח שהתעלם מהרחש-בחש בעורף, יושבי האולפנים הממוזגים, המדברים על חוסר התכלית של הלחימה במחבלי חזבאללה. דב"ש השאיר אחריו את אשתו, לוחמת קרבית אף היא, שתי בנותיהם וקיבוץ עטוף באבל כבד.
חוט אחד מחבר ישירות בין יוני ודב"ש, בין גיבור אנטבה - שאילו חי כיום היה כבן 80, מנהיג ומחנך, שלאורו צועדים דורות של לוחמים נכונים להילחם להגנת ארצם, להקרבה למען מדינתם ועמם - לבין דור שראה בשירות הצבאי שליחות, ידע שהוא מסכן את חייו, ונפל כשהוא בן 32.
אי-אפשר שלא לחשוב על ההפסד, על המנהיג והמפקד שעוד נכונו לו עלילות בשירות הקבע שלו ולאחריו, ופתיל חייו נגדע מרחפן נפץ שפגע בטנק המג"ד.
הן יוני והן דור ראו במשימתם הצבאית את חזות הכל. שני סא"לים, עירוני וקיבוצניק, שבמותם ציוו לנו את החיים, אבל בראש וראשונה את האחדות, את שיקול הדעת, את האמונה בצדקת הדרך, את הכורח בלחימה הבלתי מתפשרת במחבלים עד לחיסולם. לאורם יילכו עוד דורות של צעירים הבזים למשתמטים.
לא פסו מעשי גבורה בישראל, לא ב-1976 ולא כעבור 50 שנה. אשרי העם שאלה בניו-גיבוריו.