הדיון בימים אלו על חוק הכשרות, או אם תרצו החוק לביטול רפורמת הכשרות, איננו שאלה של ש"ס מול צהר, וגם לא של רבנות מול גופים פרטיים.
זו שאלה עמוקה הרבה יותר: האם מערכת הכשרות בישראל תתוקן באמצעות שקיפות, פיקוח ותחרות מפוקחת, או שתוחזר שנים לאחור למודל ריכוזי שכבר הוכח כבעייתי.
עו"ד עמיחי פילבר מכיר היטב את מערכת הכשרות. במאמר שכתב, הוא מצביע בצדק על כשלים אמיתיים שמובילים גם לחילול השם, כמו ניגודי עניינים והעסקת משגיחים באופן בעייתי. אלא שדווקא מתוך ההיכרות הזו, מפתיע לראות כיצד המסקנה שהוא מציע כיום הפוכה כמעט לחלוטין מהמסקנות המקצועיות שהוא עצמו הציג בעבר.
במסגרת נייר המדיניות של פורום קהלת הוא כתב כי הפתרון להסדרת הכשרות בישראל צריך לכלול "הפעלת גופי כשרות פרטיים תחת פיקוח והסדרה של מועצת הרבנות הראשית לישראל", וכן אפשרות להפעלת "רבני תאגידים" בחברות גדולות וברשתות בפריסה גאוגרפית רחבה. כלומר, גם לשיטתו אז, תיקון הכשרות לא היה אמור להתבסס על סגירת השוק, אלא על שילוב נכון בין פיקוח ממלכתי, הסדרה ותחרות. זה לא פרט צדדי מן העבר, אלא נקודת מוצא מקצועית נכונה גם היום.
אנחנו בעד כשרות ממלכתית. אבל ממלכתיות פירושה אחריות, פיקוח וכללים ברורים, לא ריכוז כל הכוח במקום אחד. רבנות ראשית חזקה צריכה לקבוע סטנדרטים, לפקח ולהסדיר, ולא להפוך את בעלי העסקים והמשגיחים לתלויים שוב במנגנון מקומי אחד שאין לו חלופה.
גם עבודת המשגיחים חייבת הסדרה. אבל הסדרה אמיתית איננה העברת כל המשגיחים לשליטת מועצות דתיות מקומיות. ריכוזיות כזו אינה מתקנת את הכשלים, היא מעמיקה אותם. במקום שבו יש כוח ללא חלופה, תלות ללא שקיפות, ותקנים המנוהלים בידי מערכות בעלות זיקה פוליטית, הדרך לשחיתות, למינויים לא ענייניים ולפגיעה בבעלי עסקים קצרה מאוד.
מי שמכיר את דו"חות מבקר המדינה ואת השטח יודע שהבעיה במערכת הכשרות איננה רק ביחסי "משגיח-מושגח". הבעיה היא גם ריכוז כוח, היעדר שקיפות, היעדר תחרות, תלות מקומית ולעיתים גם תרבות ניהולית שמרחיקה בעלי עסקים מן הכשרות במקום לקרב אותם אליה.
לכן הפתרון איננו להחזיר הכול פנימה, אלא לבנות מערכת מאוזנת: רבנות ראשית חזקה ומפקחת, מועצות דתיות שפועלות במקצועיות, ולצידן גופי כשרות מפוקחים, שקופים ותחרותיים. זהו מודל שמרבה כשרות, מחזק פיקוח, יוצר ודאות לבעלי עסקים ומחזיר אמון לציבור.
במקום לדון במודל הזה לגופו, עו"ד פילבר בוחר להציג את ההתנגדות לחוק כקמפיין אינטרסנטי. זו החמצה. אפשר לחלוק עלינו, אפשר לבקר את המודל שלנו, אפשר לטעון שהצעת החוק טובה, אבל דיון ציבורי רציני צריך להתנהל בהגינות, במקצועיות ועל בסיס עובדות- לא באמצעות רמיזות, האשמות או ניסיון לצייר כל ביקורת כמאבק אינטרסים.
גם ביחס למשרד הדתות ראוי לומר את הדברים ביושר ובזהירות: כאשר המשרד פועל בתוך מערכת רגישה של זיקות משפחתיות, מוסדיות וציבוריות לתחום שירותי הדת והכשרות, כפי שעולה מהסדר ניגוד העניינים של מנכ"ל המשרד יהודה אבידן, נכון שבעתיים שהחוק לא ירכז כוח עודף במקום אחד, אלא יבנה איזונים, שקיפות ופיקוח אמיתי.
אין כאן מאבק נגד הרבנות הראשית, להפך. יש כאן מאבק על דמותה של הרבנות הראשית: האם תהיה גוף ממלכתי עליון, מקצועי ומפקח, או שתהפוך למטרייה שמגינה על מנגנון ריכוזי שאיבד אמון אצל רבים מבעלי העסקים והציבור.
אין כאן גם מאבק נגד רבני ערים או נגד מועצות דתיות. יש בתוכם אנשי תורה ומקצוע מסורים. אבל מערכת ציבורית לא בונים רק על אנשים טובים, בונים אותה על כללים טובים: שקיפות, אחריות, הפרדת אינטרסים, תחרות מבוקרת, סטנדרט הלכתי ברור, ודאות לבעלי עסקים ואמון מצד הציבור.
עו"ד פילבר צודק בדבר אחד מרכזי: את מערכת הכשרות בישראל צריך לתקן. אבל תיקון אמיתי איננו חזרה לריכוזיות. תיקון אמיתי הוא רבנות ראשית חזקה, רגולציה ברורה, פיקוח הדוק ותחרות אחראית.
מי שבאמת רוצה להרבות כשרות בישראל לא צריך לפחד מגופי כשרות מפוקחים. הוא צריך לפחד ממערכת שאין לה חלופה, שאין בה שקיפות, ושבסופו של דבר מרחיקה יהודים מן הכשרות במקום לקרב אותם אליה.
הכותב הוא מנכ"ל מערך כשרות צהר.