כבר ממרחק מזדקרים עשרות המנופים, לצד בתי קומות בוהקים בלובנם. נוף של מנופים, שאין כמותו בישראל. ככל שמתקרבים ונכנסים בשערי העיר, אפשר לחוש, שאופקים כבר לא מה שהיתה.
עיר בתנופה, צומחת בקצב שאין כדוגמתו, משנה את תדמיתה. עיר שעושה מאמץ לצאת מן הטראומה של ה-7 באוקטובר, עת שכלה ביום אחד 48 מבניה, אלה שנרצחו באכזריות ואלה שיצאו להילחם, להדוף את המחבלים הרוצחים, ושילמו בחייהם.
"פעם, כששאלו אותי איפה אתה גר, השבתי: קרוב לבאר-שבע. היום אופקים היא פנינת הנגב המערבי", מספר איציק דנינו, העומד בראש העיר מאז 2013, וזו לו הקדנציה השלישית. הוא גאה במהפכה שחולל, הן בשטח והן בתדמיתה של עירו. אבל לפני שהוא מספר לנו, חברי "קבוצת ירוחם", אורחים לרגע, על ההישגים, אין הוא יכול שלא להקדיש מילים על מה שעברו תושבי אופקים באותו יום מר ונמהר של ה-7 באוקטובר, סיפורים שבחלקם כבר התפרסמו.
"פיקוד העורף לא עידכן אותנו כשנשמעו האזעקות עם שחר, המיקלטים היו סגורים, לקח לי זמן להבין בכלל את הדבר הבל ייאמן, שיש מחבלים באופקים. האסימון נופל, כשאחייני מטלפן אלי: 'אני רואה מחבלים אצל השכנים'. את האירוע אני מנהל מהבית שלי ומהחמ"ל, בעוד קציני המשטרה והשוטרים שלי חשו לנובה. היש ראש עיר בישראל שיודע איך מתמודדים עם דבר כזה?"
שר הביטחון דאז יואב גלנט הוא חבר של דנינו, וראש העיר מרים לו טלפון: "יש מחבלים בעיר, עוברים בית בית, רוצחים, ואין מי שיעצור בעדם", הוא זועק באוזניו. חולפות 20 שניות, והשר גלנט משיב: "אני מטפל בזה". דנינו עולה לגג ביתו, מחפש מסוקים בשמיים - וכלום. מתקשר שוב לגלנט, ומקבל אותו מענה: "אני מטפל בזה". ראש העיר אופקים מבין מיד: "אלה רגעים של משבר, הבנה שאתה לבד בעיר".
באותו זמן כבר ישנם 35 נרצחים, כולם בשכונת מישור הגפן. ואז מתגלים גיבוריה של אופקים. 58 תושבים יוצאים ספונטנית מן הבתים, חותרים למגע עם המחבלים ועוצרים את מסע הרצח. 13 מהם נפלו בקרבות. עשרה מחבלים חוסלו, בעוד אשר חמישה נכנסים לבית של רחל ודוד אדרי, לוקחים אותם כבני ערובה, במשך 19 שעות שבהן מתנהל מו"מ שמתיש את המחבלים. לבסוף, לוחמי הימ"מ פורצים פנימה ותוך 10 שניות מחסלים את החמישה.
אנחנו ניצבים ליד בית משפחת אדרי, מול בית הכנסת "הגיבורים", שקירותיו המתנשאים נושאים את שמות כל החללים בני אופקים, לצד דמויות מפוסלות בברזל של שוטרים, גיבורי העיר. דניאל אורי, בן העיר והאחראי על הקשר עם התושבים, מספר לנו על מה שאירע בשכונה זו. סיפוריו המצמררים מתערבבים עם מצהלות ילדי הגן הסמוך, אולי כדי להמחיש את המהפך שהתרחש כאן, את הצמיחה, את החיים המתחדשים, את הזיכרון, אבל גם את העתיד של המקום.
מצידו השני של בית-הכנסת, לצד הכיכר השכונתית, פועלים מיוזעים מסרי-לאנקה יוצקים בטון, מקימים את אתר הזיכרון הרשמי לגבורה ולחללים. בציוד של המחבלים - מספר דניאל - נמצאו שלושה פריטים: ספר הקוראן, כדורי מרץ ןמפה של השכונה. "בצילומי מצלמות הגו-פרו שלהם גילינו דמויות של מחבלים, שעבדו פה לפני המלחמה וחזרו כרוצחים מתועבים".
אולי שלא ברצונה, הפכה אופקים מעיר כמעט שכוחת-אל לעיר של תיירות מלחמה. קבוצות-קבוצות מחכות כאן בתור, לשמוע את סיפורה של רחל אדרי ושאר התושבים, לחוש מקרוב את מוראות הימים הנוראים שעברו על שכונה זו, במערב העיר.
ראש העיר דנינו: "רק בשעה 2 לפנות בוקר הסתיים האירוע. אנחנו מתחילים לאסוף את הגופות, כהכנה להלוויות. 'אין הלוויות', אומרים לי מפיקוד העורף - תעבירו אותם למחנה א-שורה. 'אנחנו יודעים מי הנרצחים', אני משיב לו, והוא בשלו: 'זו פקודה מהמשטרה'. עברנו שלושה שבועות של הלוויות".
יומיים לאחר ה-7 באוקטובר מגיע ללשכת ראש העיר מפקד בה"ד 1 ומודיע, כי הוטל עליו לבצע טיהור נוסף ברחבי אופקים, לוודא שלא נשארו בה מחבלים. אלפי חיילים הסתובבו בעיר, התושבים שיתפו עימם פעולה, כשהם עוברים רחוב רחוב, בית בית. "בשעה 4 אחה"צ, אני כבר יכול לבשר לתושבים בהודעת ווטסאפק: אין מחבלים באופקים! פתחתי את העיר מחדש".
האווירה הקשה באופקים לא התפוגגה עוד שבועות רבים. תושבים יצאו להפוגות באילת, האווירה היתה קשה, היו שהטיחו בפני דנינו: "אתה חולם שנחזור לאופקים". הוא מעיד, שבמשך עוד שלושה שבועות חי בעצמו בחשש. בביתו שולחן הוצב מדי לילה בצמוד לדלת הכניסה, להגנה מפני מחבלים. זה היה כל הזמן באוויר. "מתי מפנים את העיר?" - שאלו תושבים, וההחלטה המנהיגותית היתה חד-משמעית: "אנחנו נשארים כאן".
זו היתה גם עצת פורום של פסיכולוגים, שיעצו להשאיר את התושבים דוקא במקום הטראומה. אבל דנינו היתנה איתם תנאי: ממחר בבוקר אתם עובדי העיריה ולא מתנדבים, שבאים ובהולכים, ואכן הם חתמו.
מבירא עמיקתא לאיגרא רמא - אופקים עכשיו, לדברי דנינו, היא העיר הצומחת ביותר בישראל: "המלחמה השפיעה לרעה - אבל גם לטובה". אופקים מותגה כ"עיר של גיבורים", שהרי כדבריו היו פה גיבורים אמיתיים. "סף הביטחון של התושבים עודנו נמוך. כ-5,000 מהם הינם בעלי אחוזי נכות. עוד שנתיים עד ארבע שנים נצטרך לטפל בהם, כך שהאירוע עוד לא הסתיים".
אופקים היא עתה גם עיר שמוקפת מיכשול. "מעבר לשכונות החדשות שהולכות ומוקמות, מסביר ראש העיר, הונהגה תכנית הביטחון החדשה. לא יהיה רכב שנכנס או יוצא שלא ביציאות הרשמיות, חמישה במספר. 2,200 מצלמות מותקנות בימים אלה בכל פינות העיר".
ומה באשר לעתיד? האמת, הוא כבר נראה כאן, שנתיים וחצי אחרי ה-7 באוקטובר, וראש העיר גאה להכריז, כי אופקים תהיה "המרכז החדש של מדינת ישראל". הוא מסביר: "המדינה תימתח מגדרה לכיוון שלנו, לא תהיה עוד פריפריה, ב-50 דקות מגיעים ברכבת לתל-אביב".
דנינו נערך לקלוט עוד 18 אלף תושבים לקראת היותה של אופקים עיר בת 80 אלף נפש. "זו תהיה עיר דיגיטלית, כל השירותים יינתנו דרך בינה מלאכותית, וגם נהיה מרכז האגרוטק של ישראל, בהיותה אי במרחב חקלאי. מערכת החינוך שלנו מכוונת למקצועות האגרוטק - זו תהיה קפיצת המדרגה של אופקים".
איציק דנינו הוא מסתיר את גאוותו על ההישגים שכבר קיימים: בנינו מרכז חדשנות , מעבדות אגרוטק, הקצינו 300 דונאם לחקלאות ניסיונית, איזור תעשייה למפעלי ידע, ועיקר העיקרים - נעצרה ההגירה השלילית. יתר על כן, "אנו משווקים יחידות דיור בכמויות גדולות. האוכלוסיה הוכפלה לא מגלי עלייה אלא ממשפחות צעירות עם שניים עד ארבעה ילדים. רוב המצטרפים החדשים הם אקדמאים או מהנדסים".
אנחנו מסיירים במרחביה של אופקים המתחדשת, ולעינינו נגלה אופק חדש. פארק עצום ההולך ומוקם על שטחים נרחבים ובמרכזו מיבנה עתיק, מצודת פטיש שבנו התורכים בסוף המאה ה-19. מיבנה יפהפה לשימור, שברחבה שלו כבר מתקיימים אירועים חגיגיים. עבר רחוק ועתיד מבטיח, כי מהמצפה שלו נשקף לןבנן של השכונות החדשות הנבנות והולכות.
במרכז העיר אנו נחשפים לפעילות בני נוער מבית-הספר, הצמוד למרכז החדשנות והמדע, כשהם עוסקים ברובוטיקה, המתורגמת מן המסך אל השולחן הפיסי. עמדנו כמשתאים מולם, בקושי מבינים את ההסברים, איך הדברים עובדים. זהו דור העתיד לא רק של אופקים אלא של ישראל כולה.
מפי רחל אוחנה, מנהלת אגף החינוך, אנו למדים, כי אופקים הפכה בעצם לכיתה אחת גדולה. "העיר תופסת את החינוך כנקודת מיפגש בין כל חלקיה, אין יותר בידול בין בתי-הספר. ליד כל בית-ספר פועל קמפוס ייחודי ולו תחום התמחות משלו: מדע או תקשורת, טכנולוגיה או אמנות. בימי שישי התלמידים יוצאים לקמפוסים האלה ברחבי העיר, לומדים בקבוצות מעורבות עם תלמידים מבתי-ספר אחרים, וכך נוצרת אינטגרציה חברתית ומעבר לכך."
זו אינה כתבת יח"צנות. זוהי כתבת התרשמות ממראה עיניים וממשמע אוזניים, ואין טוב מכך. אופקים עיר שעברה מכאב ונהי לחיוכים ולצמיחה, הגם שעודנה מלקקת פצעיה. סמל של חדשנות, יחודיות, גאווה. כמה אנו זקוקים לאופטימיות הקורנת ממנה בימים טרופים אלה, ולא רק בבירת הנגב המערבי.