בימים אלו התחושות מעורבות: מחד, עם ישראל זכה בניצחון גדול על אויביו בזירות השונות; ומאידך, בזירה הדיפלומטית קיימת תחושת החמצה אדירה.
לאותם אלו שמאשימים את הממשלה והם כמובן יכלו לעשות זאת טוב יותר - אין אפילו מה להתייחס; הממשלה והעומד בראשה עשו את המקסימום שניתן והגיעו להישגים אדירים למרות כל אלו שניסו להכשיל אותה (הקבוצה שמאשימה כעת).
הנחמה צריכה להישמע לאותם אלה שמרגישים שההסכם כעת בין ארה"ב לאיראן הוא סוף העולם, או כפי שניסח לי זאת השבוע מישהו: "מצבנו יותר גרוע כעת מאשר היה לפני פרוץ המלחמה".
התשובה נעוצה בהבנה מה זה עַם. בפרשת השבוע נקרא על בלעם, מכשף קדמוני שרצה לקלל את ישראל. "בלעם" - דורשים חכמים - הוא "בּלי עַם"; מי שמנותק מההקשר הלאומי הרחב והנצחי הוא "מקלל" - רואה את צדדי "קל" והחיסרון כחזות הכל. אבל על כורחו בלעם בא לקלל ויצא מברך. "ברכה" היא מלשון "להבריך" לחבר ענף של צמח לאדמה על מנת שיכה שורש ויצמיח עץ חדש. במילים אחרות: מבט רחב שמתמקד בנצח ובתמונה הכוללת, ולכן מצמיח דברים טובים.
כל ההיסטוריה של העם היהודי והעולם כולו בנויה על מהלכים לא שלמים. אנו מבורכים כעת במדינת ישראל בזכות חיילים שנפלו גם במלחמות שנוהלו בידי אנשים לא מושלמים, וגם בזכות מלחמות שהיו הצלחות חלקיות.
משפטים כדוגמת "מצבנו כעת יותר גרוע מלפני המלחמה" הם טיפשיים במקרה הטוב, וכפויי טובה במקרה הרע. מצבנו היום הוא לאין ערוך יותר טוב מימי עבר; והמלחמה הנוכחית, גם על צדדיה הבעייתיים, קידמה את עם ישראל בשנות אור מן המצב שהיינו בו לפניה.
ההסכם השברירי כעת בין ממשל טראמפ לאיראן (שנחתם לצורך בחירות האמצע בארה"ב) הוא לא סוף הסיפור ועוד יתברר לטובה; דווקא ממנו יופנם הרעיון של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ומדינת ישראל תפתח עוד יותר את עצמאותה גם מול מדינות כמו ארה"ב.
בקיצור, להפסיק לקלל ולראות את הרגע הנתון בהווה כחזות הכל (תקשורת); ולהתחיל לברך ולראות בפרספקטיבה (תורה) ש"עם כלביא יקום וכארי יתנשא".