1. בששת הימים חווינו פלא: מדינה קומפקטית וחכמה הצליחה לזמן נס ולנצח במהירות את אויביה באופן נחרץ. דרכו של עולם, שצבא חזק - מתחזק יותר ומשתדרג.
למרבה העצב, מכאן זה רק הולך ומדרדר. אמנם יש הישגים, אך מדובר בקרב מאסף, בדיעבד, שלא מתקרב לנקודת הפתיחה שהיינו בה במלחמת העצמאות וששת הימים. קבלו מתנת שמים. מה עשינו איתה? מה קרה לנו בהמשך? בחוגי ימין, מקובל 'להפיל את התיק' על האג'נדות המערביות וגופי השלטון שלא מאפשרים להילחם בפשטות ולבצע את האקט שהפך לבזוי - "לכבוש", כמו בקרבות העבר ומלחמות התנ"ך. רגע, האם הימין באמת מחויב לספר הזה?
2. ימנים נשענים על התנ"ך והבטחת הארץ לאברהם. אחרים כמהים באופן גלוי ל'גאולה שלימה'. חלקם מזכירים במפורש בית מקדש, אחרים את המשיח. כך או כך, בגווני הימין לא ממש מקובל להביט על קרני השור ולתהות: האם 'גאולה' יכולה להגיע - טכנית - כשלצד המחובקים עם המערביות ו'בעלי האג'נדות ההרסניות' אנחנו מצמיחים דור מערבי-לאומי-מסורתי ענק המעצב לעצמו תפישה יהודית שבה חשוב הרבה יותר להיות 'ימני' ולאומי מאשר שומר מצוות כהלכה? מדובר באבסורד שמקובל להתעלם ממנו, למרות שתכל'ס, באותו תנ"ך בדיוק, לצד אותה הבטחת הארץ ותיאורי הגאולה - מופיעות מצוות מסוימות, איסורים והמילים שאסור לומר: חטאים, עבירות. אח, הרבה זמן לא שמענו את המילים הללו שכתובות אף הן בתנ"ך באופן בולט במיוחד. כמו שהבטחת הארץ אינה מיסטיקה, גם קיום יתר הסעיפים בחוזה המצוות והאיסורים - אינו מיסטי. באותו תנ"ך, מה לעשות, כתוב מה קורה 'אם לא תשמעון אל מצוותי'. היכן אנחנו עומדים מול זה?
3. לימני מצוי שיוצא תדיר נגד רוח השמאל, הפרוגרס, או איך שהוא מכנה את "אויביו מבית" - נוח לטחון דיונים עתיקים בניחוח חדשני. יש בכך ערך, אני מניח. גם לפימפום יש שווי והוא עשוי לשנות תפישה כפי שלימדו אותנו הפרסומות ל"טעם החיים". אך האם ע"פ התנ"ך, המערכה האמיתית לא נמצאת בעיקר בקיום המצוות כהלכתן בקרב אנשי ימין מסורתי? אלו שיש להם תקווה; הם לא 'שונאי דת ותורה', אך באותה נשימה לא מקיימים אותה ככתוב בתנ"ך שהם עצמם מאמינים בו ולא מבינים מהי יהדות מחייבת. כשאין תשובה ברורה לאיך נראה הכיוון לשם ומה צריך לעשות כדי להגיע לאזור החיוג הזה - הם מוותרים.
4. אין מקום לכפיה דתית. אבל שומר מצוות בדורנו צריך לספר את מה שהוא יודע ולהשפיע. מי שרוצה - שיקח. יש בחירה חופשית. במצב הנוכחי, מעטים משפיעים יהדות פרקטית (כולל כל החבילה ועידוד המאמץ) למרות שהעניין הרבה יותר חשוב מ'עוד פוסט' והדהוד מסרים ימניים שיקבלו אהבה מהבחור שעושה קידוש ומדליק אחר כך טלויזיה, כבר שנים. להנחתי, זה לא קורה כי המושג 'כפיה דתית' שהוטמע בציבור עשרות שנים פעל את פעולתו. אם אינך מוגדר 'רב' - לא נעים אפילו לדבר על 'יהדות כהלכתה' בפרהסיה מול מישהו חובב יהדות 'אבל לא שם'. פשוט יותר להעלות סטורי על עניינים לאומיים וכדורגל. מצוות הן עניין אישי, כביכול. אופס, התנ"ך אומר לי פה ש'איש הישר בעיניו יעשה' לא הוביל אותנו למחוזות טובים כעם. באסה.
5. חלקים גדולים בימין המסורתי חיים בסרט מערבי לגבי 'מהי יהדות?'. אין מספיק הדהוד ציבורי בנושא ואף אחד לא טורח (כמעט) לספר לאוהבי היהדות הימנים ול'מסורתיים במשך שנים ללא מגמת עליה' - שקיום מצוות כהלכתן - זה הקטע והוא אפשרי. אמנם מדובר במאמץ גם כשלא 'בא לך', אך שווה להתחיל לנסות לפחות להילחם עליו ולעלות על הגל כדי להיות שלם עם האג'נדה; לקבל על עצמנו מחויבות אמיתית, גם כזו שדורשת ויתור ואי נוחות. לא רק הפרשות חלות, ציציות ועניינים שמרגישים לנו 'מאמץ סביר'. זה בסדר להילחם לפעמים, כפשוטו, כדי לעשות מה שכתוב בתנ"ך שכולנו מעריכים ומאמינים בו. השפע מובטח באותן הבטחות מהן צומחת הלאומיות. ע"פ התנ"ך, אין לנו דרך אחרת.
6. המצב הנוכחי הוא שבאין מספיק דוברים, בלי משים, ציבור גדול פוסח על שני הסעיפים. מעצבים את היהדות לפי מה שמרגיש להם על מצע מה שהולך בעולם הגלובלי. הם לא בקטע של 'לחתום על היהדות' כמו שהיא ושם טמונה אולי ההבנה מדוע איננו ראויים (עדיין) לניצחון פשוט, מוחץ, מוחלט, כיאה לכוחנו הפיזי והטכנולוגי. אם היינו עושים עשירית מהמאמץ שמושקע בכל העניינים הלאומיים - בהנגשה מודרנית-פילוסופית-טכנית-רגשית של ענייני יהדות ומצוות (כולל פרקטיקת ההימנעות מ'איסורים') - אולי היינו במקום אחר לגמרי. ע"פ התנ"ך, היינו ראויים. זאת לא מיסטיקה. זה אותו תנ"ך לאומי. קבלנו מתנות בניסי העצמאות ובששת הימים. אחר כך קפצנו בהתלהבות כשגילינו "פרוגרס" שתוקע אותנו. עכשיו הגיע הזמן לשוב לסלע קיומנו הקשה יותר ממנו התרחקנו עם תהפוכות הדורות, שלא באשמתנו.
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'גדליה מייל'. עקב המצב, סרטיו החדשים "אבא עם אלוקים", "בית עם אלוקים" ועוד - זמינים לצפיה ללא עלות. לפניות: gilinada@gmail.com