1. בלי להכליל, הציונות הדתית, במהותה, לא יודעת להילחם באגרסיביות על ערכיה. כשתוכנית ההתנתקות יצאה לדרך, המאבק למען ערך ההתיישבות היה סולידי מאוד בהשוואה למאבקי חוסמי הכבישים של מגזרים אחרים כשנגעו להם בציפור נפשם.
במאבק נגד ההתנתקות הייתה אהבה, עדינות ודמעות. התוצאה: ההתנתקות יצאה אל הפועל. הרווח: המועדון לא נשרף. העם נשאר שלם, יחסית לממדי הפצע שנפער בלב ציפור ההתיישבות. זכותה של הציונות הדתית עומדת לה לעד כשבחרה להתנגד להתנתקות בדרכים סולידיות יחסית. זאת לא 'פראייריות' אלא אחריות מרגשת ועמוקה לקיומו השלם של העם.
2. בעומק העניין, במבט לאחור, המתיישבים הבינו את מה שלא מובן מאליו כעת: שלום בין חלקי העם, גם אם אינו מושלם - חשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. המחיר היה גבוה וכואב מאוד, אך נשמת הציונות הדתית אינה מסוגלת לפעול אחרת מול אחיה, גם אם הם תועים ופוגעים בערכיה. בזמנו, הציונות הדתית נדחקה לפינה והייתה מוכרחה לבחור בין שני ערכים: אהבת ישראל ושלום או מלחמה אגרסיבית. האחים טעו ושפכו את תוכניתם על עצים ויישובים. אך האהבה ניצחה, גם אם מקובל לגרוס אחרת בפזמוני שירים.
3. כעבור כ-20 שנים הביטו מאוכזבי ההתנתקות על מחאת קפלן שזעקה על כך שמאיימים לקחת לה את מה שהכי חשוב לה: הדמוקרטיה. עזבו את יסודות הנדסת התודעה, ביבי וכל הג'אז הזה. אנשים האמינו שהם נלחמים על 'ציפור נפשם' ולשם כך השתמשו בחסימות אגרסיביות. לפעמים, כשערך אהבת ישראל אינו עוצמתי מספיק ומחובר יותר ללאומיות ופחות ליהדות - מאבק על ציפור נפש כלשהי עשוי להסלים ולהיראות רע. מאז, הסכר נפרץ ו'החסימות' המסמלות את חוסר העדינות - הפכו לתופעה משסעת עם רוטב בטעם "אתם התחלתם".
4. האם לא הגיע הזמן להבין ששינויים, כל שינויים, בכל תחום, נעשים אך ורק בעדינות, מתחת לרדאר ואף פעם לא תוך כדי בליסת ציפור הנפש של מגזר אחר בפומבי?! זה לא משנה עד כמה חשוב המאבק - יש רגע שבו אתה מבין שאתה הורס למישהו את החיים. הסימן לכך הוא יציאה המונית לרחובות ובלגן לאורך זמן.
אין לנו אלא לקבל את המציאות הישראלית כפי שהיא ולהביט לה בעיניים גם אם בוער לנו להילחם בכוחניות. מרקם החיים בארץ עדין מאוד ואינו מאפשר, טכנית, שינויים דרסטיים הנוגעים לציפור נפשו של מגזר כזה או אחר, גם אם אתה חולק על עצם קיומה של הציפור. שורו וראו, המציאות הישראלית הזאת מכה על פרצופינו כל אימת שמישהו מנסה 'לשבור את החוקים הישנים' ולהתחיל לשנות סדרי בראשית. התוצאות בכבישים: כולנו סובלים. יחד. אולי לכך התכוון משורר המלחמות שהמציא את הסלוגן 'ביחד ננצח'? לפי הנראה כעת, אנחנו מנצחים בכישרון רב על המלחמה בינינו, כל אחד בתורו. איננו אשמים, ברצינות. יתכן ובשלב הזה כבר קשה לנו להיגמל מההתמכרות למאבקים רעשניים, נטולי פאסון השקועים עמוק בגסות רוח. אבל צריך להתחיל לנסות לצאת מזה. כל אחד בדרכו. קצת עדינות, פחות אגרסיביות. אל תלמדו מהרעשנים החיים על האקשן הזה. לרוב, הם מרוויחים מזה משהו ישיר או עקיף.
5. סבלנות לתהליכים, זאת מילת המפתח הלא פופולרית שחייבת להיכנס ללקסיקון, למרות קצב החיים המהיר שאנחנו נושמים. בסופו של דבר, המחיר של חסימות ומאבקים לא עדינים - משולם ע"י כולנו, כל אחד בתורו. כשנפנים את זה - אולי נתעורר ונתרחק מאגרסיביות המחלוקת, גם כשהיא ממש צודקת. זכרו: כשמגזר כלשהו צועק שאתה הורס לו את החיים - זאת טעות קשה מאוד להמשיך להילחם באגרסיביות נטולת עדינות.
יהודי לא מגרש יהודי כי הוא מלא - מעצם קיומו יהודי - ברחמים וחמלה. זה האופי היהודי האמיתי שלנו. מי שחפץ בשינוי אמיתי - מבין את זה. בקצה סקאלת האגרסיביות יש דרכים אחרות לקידום אג'נדות בדרך מושקעת, בטוחה ועדינה. זה אולי לא ויראלי ושקט כמו השמש בגבעות בפרויקט החוות - אבל זה אשכרה עובד ולא רק מרעיש ומסלק את השלום מתוכנו.
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'גדליה מייל'. עקב המצב, סרטיו החדשים "אבא עם אלוקים", "בית עם אלוקים" ועוד - זמינים לצפיה ללא עלות. לפניות: gilinada@gmail.com