ההנהגה הרוחנית וההנהגה הציבורית בעם ישראל חייבות להיות מחוברות אל הלכי הרוח של העם. אולם גם העם מצדו נדרש לשפר את דרכיו, כדי שההנהגה תוכל לעשות זאת.
בפרשת פינחס אנו פוגשים את בקשתו של משה מהקדוש ברוך הוא למנות מנהיג שימשיך את דרכו, ואת בחירתו של יהושע. אמנם הציווי המלא והמינוי בפועל יופיעו בסוף ספר דברים (פרק לא), אך כבר כאן מופיעות פנייתו של משה אל הקב"ה: "יִפְקֹד ה' אלוקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (במדבר כז, טז-יז), בחירתו של יהושע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ" (פס' יח), וסמיכתו של יהושע: "וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד־מֹשֶׁה" (פס' כג).
הביטוי "אלוקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" הוא ביטוי מיוחד. מסביר רש"י על פי מדרש תנחומא: "אמר לפניו: 'רבונו של עולם , גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה - מַנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד לפי דעתו'". הציפייה של משה רבנו מהמנהיג הבא היא, שהוא יידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. ומעניין שמשה מזכיר לא רק ה'רוחות' אלא גם את ה'בשר'. כפי שהקב"ה מבין הרוח ואת החומר, כך גם המנהיג צריך להבין את כל הכוחות הפועלים בתוך העם, את המגמות והתהליכים הרוחניים, אך גם את המציאות האנושית על האינטרסים, היצרים והדחפים שבה. מנהיג בישראל נדרש להכיל את כל המורכבות הזאת.
לכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". הרוח הגדולה של יהושע, רוח ההנהגה שבו ויכולתו להתחבר אל העם, הן שיאפשרו לו להתמודד גם עם כל מרכיבי הערכים והרוח, וגם עם האינטרסים והכוחות הפוליטיים שבעם.
בציווי על החלפת ההנהגה אומר הקב"ה למשה: "וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (פס' יט). הקדוש ברוך הוא מצווה את משה שלא להסתפק בהדרכה פרטית ליהושע, אלא לבצע את העברת ההנהגה לעיני העם כולו, כדי שיראו שההנהגה עוברת אליו ויקבלו אותו כמנהיגם.
על המילים "וְצִוִּיתָה אֹתוֹ" מפרש רש"י שעל משה לומר ליהושע שישראל הם "סרבנים וטרחנים", כדי שיידע עם מה הוא עתיד להתמודד. הרמב"ן מתקשה בפירוש זה. גם אם כך הם הדברים, וחשוב שייאמרו למנהיג החדש, מדוע לומר אותם לעיני העם? לדעתו, לעיני העם יש לצוות את יהושע על הדברים הגדולים המאפיינים את עם ישראל ואת תפקידו של המנהיג - על המשפט ועל המלחמה - כדי שיידע מהם האתגרים המרכזיים של מנהיג בישראל. ואת השיחה על הבעיות הפנימיות של העם, מן הסתם שוחח משה עם יהושע הרחק מעיני הציבור.
אולם ייתכן שדווקא בדברי רש"י טמון רעיון עמוק. אין הכוונה רק להכין את יהושע לקראת האתגר, אלא גם לפנות אל העם עצמו. כאשר הדברים נאמרים לעיניהם, גם הם שומעים. המסר הוא שאם הם רוצים מנהיג המסוגל להנהיג, גם הציבור צריך לשפר את דרכיו.
אי אפשר להיות כל הזמן סרבנים וטרחנים, ובו בזמן לצפות שהמנהיג יצליח להכיל את כולם. צריך לקחת אחריות, לראות את הטוב שבחבר, ולהבין שגם מי שחושב אחרת מבקש את טובתו של עם ישראל, לפי דעתו והבנתו. פעמים רבות המחלוקת אינה על המטרה אלא על הדרך להגיע אליה. וגם כשהמחלוקת היא על המטרה, לפעמים מטרות שונות יכולות להשלים זו את זו, כשמעמיקים בהבנתן.
כאשר כל אחד מתעקש לעמוד כנגד חברו, ולייחס לחברו כוונות שליליות ואינטרסים נמוכים, קשה מאוד למנהיג "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". אין אפשרות לצפות מן המנהיג להכיל את כולם, כאשר כל אחד עסוק במאבק מתמיד מול זולתו. לכן הדברים נאמרים דווקא לעיני העם.
הציווי, אפוא, הוא כפול: יהושע מקבל על עצמו תפקיד כבד ואחריות גדולה, אך גם העם נדרש להכין את עצמו לקראת המנהיגות החדשה. הצלחתו של המנהיג תלויה לא רק בכישוריו, אלא גם בנכונותו של הציבור לאפשר לו להוביל.
בפרשת וילך (דברים לא) יאמר משה ליהושע: "חֲזַק וֶאֱמָץ", וגם הקדוש ברוך הוא יחזור ויאמר לו: "חֲזַק וֶאֱמָץ". אכן, יהושע זקוק לחוזק ולאומץ, להתחזק בדרך ה' ולהתאמץ בהנהגת העם. אולם כוחו של המנהיג נובע גם מן העם. משה רבנו עלה להר סיני מתוך המציאות של "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב ורש"י שם), מתוך אחדות ישראל. יהושע אינו נדרש לעלות להר סיני, אך הוא נדרש להכניס את העם לארץ ישראל, ולשם כך הוא זקוק לעם ישראל כולו לצדו. לכן גם העם כולו מקבל שם את הציווי "חִזְקוּ וְאִמְצוּ" (דברים לא, ו), כי כשם שהמנהיג נדרש להתחזק לקראת כניסתו להנהגה, כך העם כולו נדרש להתחזק בדרכיו לקראת ההנהגה החדשה, הכוללת גם מלחמה פיזית בארץ, אחרי ארבעים שנות הליכה במדבר.
אנו מתפללים לקדוש ברוך הוא תמיד, ובמיוחד בימים אלה, בפתחה של מערכת בחירות, המגיעה בתוך תקופת מלחמה מתמשכת הדורשת מאיתנו להיות חזקים כפרטים וכאומה, שייתן לנו את הכוחות, כעם, לתקן את דרכינו, לראות איש את טובת חברו ואת הטוב שבחברו, ומתוך כך להיות ראויים להנהגה, רוחנית ופוליטית, במדרגה הראויה לעם ישראל.