פעם נשאלה השאלה - מיהו ליכודניק? התשובה היתה - מי שנושא כיפה בכיסו, ולעת צורך מניחה על פדחתו. זה יכול להיות באירוע משמח או עצוב, או במקום שבו מוקראים פסוקי קודש. או-אז, הליכודניק שמכבד את המסורת היהודית, מניח לרגעים כיפה על ראשו.
היום המצב שונה. רבים מהליכודניקים חובשי כיפות ביומיום, אנשי דת ומסורת, הם נותני הטון בתנועה הלאומית-ליברלית, שהיתה פעם ואיננה עוד. מועמד שמשתוקק להיבחר ברשימת הליכוד לכנסת או לכל תפקיד ציבורי אחר, חייב לפזול לציבור הגדול של דתיים חברי המפלגה.
לכן, קל היה אולי - מעבר לאילוץ הקואליציוני - לחברי סיעת הליכוד להיכנע בשבוע שעבר לתכתיב המפלגות החרדיות, ולתמוך בחוק יסוד: לימוד התורה, בקריאה ראשונה, בנוסח האומר: "מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ורואה במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שתורמים תרומה משמעותית למדינת ישראל ולעם היהודי".
מה מסתתר מאחורי נוסח חלקלק זה? מי אינו מסכים עם חלקו הראשון? אולי רק חילונים-לתיאבון, שסולדים מכל סממן דתי, מכתימי היהדות, והם לא מעטים. בל נטעה: חלקו השני הוא התכליתי בעיני שני יוזמי הצעת החוק, ופירושו: לימוד תורה בישיבות כמוהו כשירות בצבא, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תקציבית. חברי סיעת הליכוד בהצבעתם, אולי הרגיעו עצמם מצפונית בהסתמך על חלקו הראשון של הנוסח המוצע.
אם החוק אכן יעבור בשתי הקריאות הבאות, למה לימוד תורה רק במסגרת הישיבות? למה אין החוק מעודד לימוד תורה בחינוך הממלכתי, למשל? כשהייתי תלמיד תיכון, באלף הקודם, כך אכן היה. במערכת השעות הוקדשו שיעורים קבועים ללימוד תנ"ך ותלמוד. רכשנו מושגי יסוד במורשת עמנו, וב"ה לא הפכנו לדתיים-פנאטיים. הפכנו בוגרים שאוהבים את מולדתם ומורשתם, לוחמים, יוצרים, תורמים כל אחד בתחום התמחותו ועיסוקו לאושיות המדינה.
דתיות קיצונית פסולה כמו חילוניות קיצונית. שתיהן הופכות בעיני עצמן לחזות הכל, ואם יש ביכולתן, ינסו מוביליהן להשליט אמונתם על כלל הציבור. הסיעות החרדיות מנצלות את שבריריות הקואליציה, כדי לנקר עיניים לכלל הציבור בישראל, לסחוט כל מה שנראה טוב בעיניהם בלי להתחשב במצב החירום ששרוייה בו המדינה. תפילות - זה הנשק - מעל לכל. פלישות לשכונות חילוניות בזעקות "שאבס!".
בתאבונם הגובר, בהפגנות מתלהמות, מעמיקים הללו את הקרעים בעם, משניאים את הערכים שלמענם כביכול הם נלחמים. אדם כמוני, חילוני שמחשיב מאוד את המסורת, מהרהר בליבו: הזוהי דת ישראל? הזוהי תורת ישראל? הזוהי המורשת המופלאה של עמנו?
מטיחים שוב ושוב בלומדי התורה: ומה עם לימודי ליבה? אנגלית, מתימטיקה, כלכלה? אלה שתורתם אמנותם, שכל עיסוקם, שעותיהם, מוקדשים באמת ובתמים ללימוד מבוקר עד ערב, אכן צריכים להיות פטורים מליבה ומגיוס כפי שנקבע עוד בקום המדינה. כל היתר חייבים בלימודי ליבה ובשירות צבאי או לאומי.
אלא שגם על אלה מחילים מנהיגיהם העיקשים את הכלל המזוויע: "נמות ולא נתגייס!". משביתים תורה ומשביתים תנועה, בהפגנותיהם נוסח בלפור, ברחבי המדינה. דת ישראל כפי שהם מייצגים - מבוזה, מרחיקה לבבות, רחוקה מאוד ממסורת הרוב היהודי במדינה. הגיע הזמן להחיל סנקציות כלכליות על אותו ציבור שמעודד השתמטות. גם על סרבני גיוס חילונים.
הייתי שמח לראות לימודי ליבה מסורתיים-יהודיים מונהגים בזרם הממלכתי. בלי הרוח היהודית, בלי הכרת מקורות ושורשים, אל נתפלא שתופעת הסרבנות מתפשטת גם בקרב צעירים חילוניים. באין ידיעה ואמונה, גוברים בקרבם הספקות באשר לזכות קיומנו כאן, אף מתרחבת תופעת הירידה מהארץ.
אסור שהתורה תהיה מזוהה עם החרדיות. עלינו לשוב ולהיות עם הספר, כמובן לא בנוסח הפלג הירושלמי ופלגים שנספחים אליהם.
לראות את הצעירים המוסתים, בלבושם השחור, משביתים תורה ומשתוללים ברחובות - זו לא דת ישראל ולא אהבת ישראל. זהו אנארכיזם גלותי שמקומו לא יימצא במדינת היהודים המודרנית. זוהי עדת קנאים קיצונים, מונהגים בידי רבנים פנאטיים, שמשניאים את עצמם על הכלל, בזים לאחיהם החילונים והמסורתיים, מזלזלים בלוחמינו שמקריבים נפשם למען המולדת וכל יושביה.
מכאן חיזוק לדברי ראש הממשלה נתניהו, על הכורח לכונן לאחר הבחירות ממשלה לאומית רחבה, שבסיסה הוא הרוב הציוני-חילוני. אולי יהיו בה גם חרדים - למה לא? - אבל בלי היכולת לכפות דעתם ודתם על הרוב.