1. זאת לא חדווה, זאת לא שמחה, זה הפחד. פחד מהחופש הגדול. למה אני מרגיש אותו, למען השם והאם כולם איתי באותה סירה בים סוער?
אם כן, איך הגענו למצב הזה שבו 'החופש הגדול' גורר אותנו מקייטנה לקייטנה ולא מאפשר לנו לרגע לעצור ולתהות לגבי עצם הקונספט של הורות בעידן שפע נטול נשימה סדירה?
2. בהתחלה אתה אומר לעצמך שפשוט אין לך ברירה. אתה לא יכול להיות עם הילדים כל הזמן כי 'חייבים לעבוד'. בשלב מסוים מגיעה תקופת קורונה ואז מלחמות שמסבירות לך בחוסר טאקט שסיפור הקושי לשהות עם הילדים אינו קשור כלל ועיקר לעבודה אלא להורות עצמה.
לא התרגלת לשהות זמן רב עם האנשים הקטנים-גדולים האלה ואם לא תעבוד על זה כמו בחדר כושר ותפתח אט אט שרירי הקשבה ויכולת לשחק במשך שעות - זה לא הולך להשתנות מעצמו. אין מנוס, כי בשביל מה התכנסנו סביב העו"ש אם לא כדי שנוכל להנות מזיו פניהם ולרוות נחת? והנה, גם כשהתאפשר לנו מחמת החל"ת, התברר שהסיפור לא פשוט בכלל ודורש תעצומות ויצירתיות עד אין קץ כדי שלא נצעק עליהם: 'דיייי!' ולרגע עצוב נשכח שהם בסך הכל ילדים. שלנו.
3. היום זה כבר לא ברור מאליו, ונדמה שאפשר להרגיש נפלא גם ללא ילדים. אך מתחת לבלבול המלאכותי ולזיקוקי הסיפוק האישי, הטבע חזק יותר. התנ"ך מספר לנו שמשחר ההיסטוריה, גם האנשים המוגשמים ביותר רצו ילדים. זה לא רק עניין של 'המשכיות' או היגיון שכלי; זו ברכה פנימית, חוק טבע שטבע הבורא. ואם זהו הטבע שלנו, נשאלת שאלת השאלות: האם אנחנו מחפשים את הברכה שהילדים מביאים לחיינו, או שאיבדנו את היכולת להבין מה הם בכלל תורמים לנו?
4. מקובל לשלם היום הון עתק על סדנאות לפתיחת הלב, על תוכן וחוויות - כדי להרגיש משהו, כשהתשובה הרגשית מחכה בבית. רק ילדים יכולים להעניק לנו את פוטנציאל הצמיחה הרגשית הגבוה ביותר. אבל (אבל גדול!) צריך המון אומץ כדי לתת להם ברצינות את מפתח הלב. בתוך המרדף הלוגיסטי, העבודה והמשמעת, קל להידחק לפינת הישרדות ולרצות רק 'שקט מהשטויות' ולא לקלוט את עוצמתם של בשר מבשרנו ועצם מעצמנו הממתינים להעניק לנו את מה שחיפשנו כל חיינו: הלב. קל יותר לחבק את הפן הטכני בבית מאשר להתרגש ממנו. ואז מגיע החופש הגדול. לא פלא שקשה לנו לדמיין את עצמנו עוברים אותו בשמחה ואף נהנים ממנו. איתם.
5. למרות הכל, אני בטוח ומגלה אט אט שהסאגה המתוארת אינה גזירת גורל. אפשר ליהנות עם הילדים הרבה יותר ממה ש'מוכרים לנו' באטרקציות ממוסחרות. לפני הכל, הבנתי, אני צריך לרצות את זה. אחר כך גם להתעקש על זה ובהמשך, "לוותר" על מנעמי חיי האישיים והבוגרים כדי שאהיה פנוי רגשית לחוות את מה שרק הילדים יכולים להעניק לי תוך כדי תנועה, בלי שאבקש מהם דבר. מתוך סבך העיסוק בלוגיסטיקה ודאגות בית - הבנתי; אני מפספס את העיקר: התבוננות עמוקה בפריחה המופלאה הזאת שנקראת 'ילדים'.
אין דבר מרגש מזה ולא צריך להמתין לאירועים חגיגיים וימי הולדת. גם ביומיום המצחיק ועמוס האתגרים - אפשר למצוא המון רגש טהור אם רק שמים את הפוקוס על התבוננות איטית בצמיחתם ומשחררים את 'הרצונות הבוגרים' הכובלים. בסופו של דבר, אין רגע משמעותי יותר בילדות מאשר לפגוש עיניים של אמא או אבא שפשוט מתבוננים בך באהבה בזמן שאתה אוכל ארוחת ערב. פשוט ככה. גם אם לא עשית שיעורי בית.
הכותב הוא במאי-שחקן-עיתונאי ויוצר טקסטים. עורך 'גדליה מייל'. עקב המצב, סרטיו החדשים "אבא עם אלוקים", "בית עם אלוקים" ועוד - זמינים לצפיה ללא עלות.