כשם שאנו נדרשים לפעול ככל יכולתנו להקל את העומס הפיזי, המשפחתי והכלכלי המוטל על אנשי המילואים שלנו, כך אנו נדרשים לחזק את רוח האומה ולעמוד איתנים, כדי שהעוצמה של האומה ובמיוחד של החיילים שלנו תוכל להמשיך להיות איתנה לאורך כל המלחמה הזאת.
בפרשת מטות, כשבני גד ובני ראובן מעלים בפני משה רבנו את בקשתם לקבל את ארץ סיחון ועוג לנחלה, משה תוקף אותם במשפט המהדהד שאנו שומעים הרבה בימים אלה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו). אך הקריאה הזאת אינה נעצרת כאן, היא מיד נמשכת: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ" (פסוק ז). זו הבעיה המרכזית. משה רבנו אינו נעצר בתוכחה הראשונית על עצם הבקשה להישאר בעבר הידן המזרחי, אלא מדגיש את ההשלכה הרוחבית על האמה כולה: אתם גורמים לעם ישראל לא לרצות לעלות לארץ, משום שיחשבו שאתם פוחדים ונשארים מאחור, והדבר ירפה את ידי כולם.
הוא משווה זאת לחטא המרגלים ואומר להם: "כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (פס' ח), ומזהיר כי "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" (פס' יד). הוא מתריע שבסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יכעס עלינו ויניח אותנו דור נוסף במדבר: "כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם הַזֶּה" (פס' טו).
במבט ראשון, נראה לכאורה שמשה תוקף את בני גד ובני ראובן בעוצמה רבה, מעבר לצפוי ביחס להצעה הטכנית שהציעו. כביכול, משה רבנו חי עדיין את העונש הקשה של חטא המרגלים, שבגללו עברנו נשארנו ארבעים שנה במדבר, ומגיב בצורה שאינה מידתית. בין אם נסביר כרמב"ן, שבני גד ובני ראובן התכוונו מראש לבוא למלחמה, ומשה רבנו לא הבין אותם נכון, ובין אם נסביר כפי פשט הפסוק, שהם תכננו פשוט להישאר שם ולכן ביקשו "אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן". בכל מקרה תגובתו של משה רבנו מפתיעה בחומרתה.
אך בעומק הדבר משה רבנו מעלה בעיה מהותית ולא רק טכנית. לכל אדם יכולים להיות הסברים מדוע לא ללכת למלחמה, ותמיד יש היגיון פנימי שטוען לעשייה אחרת שתועיל יותר. אחד יאמר שלימוד התורה שלו מועיל יותר, אחר יאמר שעבודתו בהייטק מועילה יותר. אחד יאמר שיש לו הורים זקנים לטפל בהם, ואחר יחשוב שתרומתו הכספית תועיל יותר מנוכחותו הפיזית. כל אחד יכול למצוא את ההסברים שלו, ותמיד הדבר הזה עלול לגרום לאדם להחליט שעדיף שהוא לא יצא למערכה. זו נטייה טבעית של האדם, מכוח שאיפת ההישרדות שיש לכל אחד, לייצר הסברים הגיוניים שישחררו אותו מן המלחמה. אבל ההכרה בקיומה של הנטייה הזו מחייבת את האדם הפרטי ואת העם כולו להתעלות מעל הטיעונים השכליים-לכאורה הללו, לאזור כוחות נפש, ולצאת למלחמה.
לכן, עיקר הטענה של משה רבנו אינה בשאלה הכמותית, כמה חיילים נדרשים כדי להכריע את האויב בארץ כנען. הטענה היא ערכית וציבורית: אתם מניאים את העם מלצאת למלחמה! אתם מחלישים בכך את לב העם, בדיוק ברגע שהעם צריך לאסוף את כוחותיו, הפרטיים והלאומיים, ולצאת למלחמה כאיש אחד. את למילה "תניאון" מציעים המפרשים כמה הסברים, שכולם מבטאים את הנזק הרוחבי ברוח האומה: לשבור (אבן עזרא), למנוע, להסיר (רש"י) או להטיל מורך ורפיון (רס"ג). האומה כולה המתחזקת ונדרכת כעת לקראת המלחמה, עלולה לאבד את עוז הרוח הנחוץ לנו כל כך!
הקריאה הזאת צריכה להעסיק אותנו גם היום. אנו עמלים ברמה הלאומית והציבורית לבחון מהי הדרך הנכונה להשקיע עוד ועוד כוחות לוחמים כדי שהנטל על אנשי המילואים יפחת, אך זו אינה השאלה היחידה. חשוב לא פחות השאלה, היא כיצד יוצרים באומה תחושה של שותפות, שבה אין מגזר הפטור מן הנשיאה בנטל, רק מכוח ההשתייכות למגזר? איך יוצרים תחושה עמוקה של שיתוף ואחריות לקיומו של עולם התורה, העוסק בתעודת הזהות הרוחנית של עם ישראל, בד בבד עם שירות צבאי משמעותי? איך יוצרים מהלך רוחני עמוק, שבו כל המגזרים שותפים, כשהאומה מרוממת את לומדי התורה, וכל אחד מלומדי התורה מרומם את החיילים, מדבר על תרומתם האדירה ועל מסירות הנפש היומיומית שלהם, וכל אחד היה מעריך את חברו, הפועל למען כלל ישראל מתוך היכולת המיוחדת שלו.
נשער בנפשנו, אילו הייתה כל ישיבה מאמצת יחידה צבאית, מוסיפה פרק תהילים לתפילתה כשהיחידה עולה לקו, ואומרת פרקי תודה שהיחידה יורדת מן הקו וכל חייליה בריאים ושלמים, אילו היו רבני הישיבה נפגשים עם מפקדי היחידה לברך אותם ולחזק את ידיהם, ומגיעים לבקר ולחזק את הפצועים שבשיקום, הייתה נוצרת תחושה אדירה של חיבור, והדבר הזה הוא אפשרי לחלוטין. גם אילו היו תלמידים מעטים מתגייסים מכל ישיבה, היתה הישיבה כולה דואגת להם ושואלת לשלומם, ובכך מרגישה מחוברת יום יום אל אתגריה של האומה בכללה.
הדבר נכון גם לגבי נבחרי הציבור שלנו, לגבי השיח והשפה שבה אנו מדברים על הצורך לקדם את עם ישראל בתקופת המלחמה. ישנם ויכוחים פנימיים על מערכת המשפט ועל סוגיות חברתיות וכלכליות, אך השאלה היא כיצד מנהלים אותם וכיצד מדברים. אילו מהלכים מחזקים את רוח האומה, ואילו עלולים חלילה לפגוע בה? אנו נמצאים בתקופה של מלחמה וחייבים להיות מחוברים למהלך אחד משותף, שבו כולם פועלים לרומם את רוח האומה.
כשם שאנו מצפים להתגייסות של כל מי שיכול להפשיל שרוולים ולצאת למלחמה, כך אנו מצפים להתגייסות של כל מי שיכול לחזק את רוח האומה, לרומם אותה, לחתור לאחדות ולהתבטא בשפה שתחבר את כולנו למהלך אחד משותף, עם כל המחלוקות ועם כל הדעות השונות. מותר להביע ביקורת, מותר להתווכח, ומותר לצפות מכל אחד לפעול באופן התואם את הערכים המשותפים שלנו, אך יחד עם זאת עלינו לדעת שאנו עם אחד. מתוך כך, העוצמה שלנו לפעול בשם השם ולנצח במלחמה הזאת היא גדולה.
בעזרת השם, מכוח מסירות הנפש של חיילינו הגיבורים, מכוח תפילותינו, מכוח לימוד התורה שלנו, ומכוח האחדות והעשייה המשותפת, חיילינו הגיבורים יזכו לליווי אלוקי קרוב וצמוד בכל מגע עם האויב, ונזכה לראות אותם שבים בריאים ושלמים, עטורים בכתר ישועה ובעטרת ניצחון.