פעמיים פגשתי פנים אל פנים את גדי אייזנקוט, ושתי הפגישות היו אקראיות. האחראי להן היה מיכאל גלעד-גולדמן, ידידי הטוב וידידו הקרוב של גדי מעת שהאחרון היה רמטכ"ל. ניצול השואה מיכאל-מיקי ליווה קבוצות קציני צה"ל בביקורם במחנה ההשמדה אושוויץ ועימם גם רב אלוף אייזנקוט.
לא מכבר חגג יום הולדת 100 - עד 120 פלוס! - ובין הבאים לברכו היה גם חברו אייזנקוט. החלפנו כמה מילים, לפני שהאורח מיהר לצאת לאירוע נוסף.
גדי אייזנקוט זוכה לאהדה ציבורית. אישיותו חמה, איננו מתנשא, עממי, חייכן למרות האסון הכבד שפקד אותו בנפול בנו היקר. לא חשבתי שהוא מתאים לפוליטיקה, והנה הוא כבר פוליטיקאי לכל דבר, עומד בראש מפלגה בחיתוליה, שנוסקת בסקרים, מאיימת על מפלגת השלטון, הליכוד.
דומה שהבוחרים בו - לפחות בסקרים המחמיאים - שואפים יותר מכל להחליף את הממשלה הקיימת והעומד בראשה, וכברירת מחדל רואים באייזנקוט את ה"מושיע".
אפשר לראות ב"ישר" את ממשיכתה של מפלגת העבודה האבודה, גוש רציני מצד מרכז-שמאל, כנגד גוש המרכז-ימין. ספק אם תומכי אייזנקוט סבורים באמת ובתמים, שהוא אכן האיש המתאים לראשות הממשלה הבאה. לחולל מהפך - כן, להנהיג - בספק.
האם זהו המנהיג שלא יהסס לתת אור ירוק לצה"ל להכות באיראן? שישקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל? שיידע לשאת ולתת עם הנשיא ההפכפך טראמפ?
התבטאויותיו המחריפות של אייזנקוט נגד נתניהו מלמדות שאכן הוא נחוש לכבוש את השלטון. יועציו דוחפים אותו להיות חריף יותר, ביקורתי יותר, סכינאי יותר. שהרי באופיו המתון הוא היפוכו של ראש הממשלה נתניהו, הפוליטיקאי מספר אחת. קשה להתמודד מולו, כאשר אינך חד במסריך.
לעומת אייזנקוט ה"סימפטי" - נתניהו ה"לא סימפטי". המנהיג עתיר הניסיון, שאינו חס על אנשיו והסובבים אותו, דבק במשימה (ועתה - לנצח בבחירות כמעט בכל מחיר ולהוסיף לכהן כראש הממשלה), שיודע להתגבר על כל מהמורה פוליטית, שאינו נגרר אחר מגדפיו, להשיב להם כלשונם, וגם שאינו מרבה לחייך.
יש לו רק חסרון אחד, שרבים אולי יביאו בחשבון הצבעתם - אורך הכהונה שלו, בת 30 שנה עם הפסקות קצרות.
אפילו את הכתם הנורא של ה-7 באוקטובר, כמעט הצליח למחוק מעליו. ההפגנות נגדו, הגידופים, התקשורת העויינת (והנותנת רוח גבית ליריבו), אינם מדגדגים לו. קשיחות, שאפתנות, חדור מטרה - עם אלה הוא הולך שוב לבחירות, עם רשימה ליכודית שהוא מעצב, תוך שהוא מעורר תרעומת גדולה בתוככי מפלגתו.
בהיותו מודע לתכונותיו אלה, באה הופעתו בת 45 דקות בערוץ 15, ביום רביעי שעבר אצל שרון גל, על מנת לרכך את תדמיתו. היתה בה מלאכותיות-משהו.
מה שמאפיין את הבחירות הקרובות הוא ההתמודדות על המותג הנחשק "ימין". גם מפלגות-סרק שצצות עתה כפטריות לאחר הגשם, מכריזות שהן בעצם ימניות. מאז 7 באוקטובר הציבור נעשה ימני יותר. כדי למשוך בוחרים צריך על כן להביע עמדות כמו-ימניות ולהתמקד בדבר אחד - קץ לשלטונו של נתניהו. במילה אחת: רל"ב.
אפילו הימני שאינו חוסך שבטו מנתניהו, מי שהיה ראש לשכתו ליברמן, מודיע: נשב עם הליכוד אבל לא עם ביבי.
עדיין איננו יודעים מי יתמודדו בגמר המונדיאל, אבל כבר עתה אנו יודעים שבגמר הבחירות אצלנו, זה יהיה גדי מול ביבי. נתניהו הוא ימין ברור, גם אם יש המתריסים נגדו שאיננו כזה. אייזנקוט, לפי מה ששמים יועציו בפיו, הוא איש ימין מתחזה. מעלימים את חלקו כרמטכ"ל בגיבוש הקונספציה מלפני 7 באוקטובר.
האם יכריז בגלוי, עוד לפני הבחירות, מה בכוונתו לפעול בנושא יו"ש וההתנחלויות? האם יקים קואליציה עם רע"ם? האם ידיר מממשלתו (אם יצליח לכונן קואליציה) את מפלגות המשתמטים? שהרי יש פער גדול בין מה שאתה מכריז במערכת הבחירות לבין המציאות שעימה אתה מתמודד לאחריהן, והיה אם תנצח.
מפעם לפעם מבצבצות עמדותיו האמיתיות של אייזנקוט והן צריכות להדאיג את מי שחוששים - ולא בלי צדק - אם הגנרל בדימוס יוכל לעמוד באתגרים הקשים, וקודם כל המדיניים, בתקופה זו.
ואחרי שאמרנו כל זאת, אנו מייחלים לשילוב ידיים מיד לאחר הבחירות, בין הליכוד של נתניהו לבין ישר של אייזנקוט. מי יעמוד בראשות אותה ממשלת לאומית רחבה? זאת הוד מעלתם הבוחר והבוחרת יקבעו.