בשבוע שעבר התקיימו שתי אזכרות ממלכתיות לשני אישים דגולים: זאב ז'בוטינסקי במלאת 86 שנה לפטירתו, ויצחק שמיר במלאת 14 שנים למותו (אף נציג ממשלה לא הגיע!). שניהם טמונים באתר הציוני המרטיט ביותר - הר הרצל.
הראשון מבכירי העם היהודי במאה העשרים, מנהיג ציוני דגול, סופר ומשורר, אבי הצבאיות העברית ואבי מדינת הרווחה, אשר לא זכה לראות בהתגשמות משאת חייו - מדינה עברית בארץ ישראל. במאבקו להתגשמות החזון, כאשר השואה כבר מכלה בעם היהודי על אדמת אירופה, נשבר לבו. היה זה שמונה שנים לפני שיריבו האידאולוגי דוד בן-גוריון חולל את המהלך האמיץ, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
כאשר ז'בוטינסקי היה כבן 35, נולד בפולין יצחק יזרניצקי. כבן 20 עלה לארץ-ישראל, בית"רי שנענה לקריאתו של המנהיג הרוויזיוניסטי לבני עמו, הצילו נפשותיכם מפני החורבן המתרגש לבוא על עמנו. שמיר (את שמו עיברת מיד) היה חסיד גדול של ז'בוטינסקי, אבל לא היה "רוויזיוניסט". לא פעם הטיח בי בלעג לא-מוסתר, "רואים שאתה רוויזיוניסט". זה היה כשהגשתי לו הצעת נאום, רווי מליצות לטעמו.
אולם כאשר נאם על ז'בוטינסקי, על "תקפות תורתו", הוא היה ז'בוטינסקאי מוחלט. כך באותו נאום ב-1992, זמן קצר לפני סיום כהונתו כראש הממשלה:
"ז'בוטינסקי כמדינאי העריך, שהערבים יבואו למו"מ איתנו רק לאחר שיווכחו כי אין סיכוי להביס אותנו בקרב. לכן דרש צבא יהודי והאמין בקיר הברזל, שתכליתו להניע את הערבים למו"מ ישיר... ז'בוטינסקי הליברל האמין במשק חופשי המתקדם ומשגשג בזכות הכוחות החופשיים הפועלים בתוכו". ועיקר העיקרים: "ז'בוטינסקי ראה בריכוז העם היהודי בציון ובבניית מדינה עם רוב יהודי את תכלית הציונות. הוא האמין שהנסיבות ההיסטוריות יובילו את העם היהודי ציונה".
הז'בוטינסקאי שמיר, ממפקדי לח"י, איש המוסד ומראשי חרות והליכוד, אכן התנהל בהיותו ראש הממשלה השביעי, "לאור תורתו של ז'בוטינסקי", כדבריו, והגשים את חזון העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, וגם מאתיופיה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה הוא השמיע באוזני את שיכנועו, שגם מאמריקה צפויה עלייה גדולה.
שמיר הירבה לדבר על הצורך באחדות פנימית, ראה בפלגנות את הגדול באסוננו, והיה מוכן לוותר, ולו זמנית, על רבות משאיפותיו, למען ממשלה משותפת עם יריבים מהשמאל. רק לא על דבר אחד: שלימות ארצנו.
ז'בוטינסקי דיבר על מדינה יהודית משתי גדות הירדן עם זכויות מלאות לערבים המתגוררים בה והמהווים מיעוט בקרב הרוב היהודי שיווצר הודות לעלייה הגדולה. זה היה לפני השואה. שמיר הכיר בממלכת ירדן בגדה המזרחית שאינה כבר שלנו, חתר לשלום עימה, אבל התנגד למדינה ערבית נוספת בגדה המערבית.
בשבע שנות מימשלו, ישראל התחזקה צבאית, ההתיישבות התרחבה, מעמדנו הבינלאומי התעצם, רעיון המדינה הפלשתינית נמוג.
ממרומי הר הרצל נשקף נופה המרהיב של ירושלים השלמה והמאוחדת, ישראל המשגשגת. לו ז'בוטינסקי היה זוכה לראות את ישראל בשנתה ה-79, כלום לא היה מתמוגג, גם אם היה מבקר את הקרע הפנימי? "איפה ההדר?" - היה מתרעם.
שמיר איש האמונה והמעש, תמיד היה שרוי בדאגה, נהג באיפוק ובאחריות, לא הסתפק במה שכבר הושג. בדבר אחד טעה: קיווה שעוז רוחו, אמונתו, יישרו על דור המנהיגים שיקום אחריו, גם מקרב תנועתו. סבר שיהיו איתנים באמונתם כמו המורה הגדול שבשמו הם מתהדרים, וכמוהו כמי שעמד כסלע איתן מול לחצים מבית ומחוץ.
גם רעיון האחדות - שהימין תמיד יוזם - שבק חיים. רואים זאת בימים אלה, של ערב בחירות תוך כדי מצב מלחמתי באיראן. רואים זאת השבוע, ערב תשעה באב, החורבן הגדול של הבית השני, כאשר האיום ב"חורבן" נישא בחוסר אחריות משווע בפי גורמי אופוזיציה. לכך הם חותרים?
ז'בוטינסקי, מנחם בגין וגם שמיר היו בזמנם מטרה להכפשות קשות בתקשורת. המתגעגעים אליהם שוכחים זאת. עם זאת, שלושתם הכירו בתפקיד החשוב שיש לתקשורת במדינה דמוקרטית. בימינו חלקים ממנה חוטאים לתפקידה, מערבבים בין ידיעות לדעות, והדעות אינן יודעות מעצורים בלשון המשתלחת, בהסתה. פער גדול מזדקר לעין בין מה שצופים בערוצי הטלוויזיה למציאות בשטח, שהפך יותר ויותר לימני.
התקווה היא שהציבור ברובו יידע להתאחד על העיקר, לקיים מערכת בחירות הוגנת ומאופקת, לבחור כנסת ראוייה, ולמנוע, ח"ו - חורבן מפעלם הגדול של הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון.