הטענה שהחוק החדש שמתיר את הרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה הוא “האוניברסיטה הפתוחה באמת" נשמעת יפה. תגובה לטורה של נעמה מושקוביץ.
סוף סוף בחירה, סוף סוף שוויון, סוף סוף שערים פתוחים לנשים דתיות וחרדיות. אבל בדיוק שם צריך לעצור ולשאול: מי פותח את השער, מי עומד לידו, ומי מחליט מה ייכנס דרכו.
כי הפטרונות לא נעלמת רק מפני שהחליפה צד. אם אתמול פחדנו מפטרונות חילונית שאומרת לאשה דתית איך נכון ללמוד, אין שום סיבה שנחגוג היום פטרונות חרדית קהילתית שאומרת לאשה חרדית איפה נכון ללמוד, ממי מותר לה ללמוד, ואיזה ידע מותר להעביר לה.
החוק החדש לא נולד בחלל ריק. הוא מגיע לתוך מציאות שבה הפרדה מגדרית אינה רק סידור ישיבה. בחברה דתית וחרדית היא כמעט תמיד נושאת איתה מטען נוסף: הכשר, תקנון, גבולות צניעות, סינון סגל, סינון תכנים והגדרה מחודשת של “האשה הראויה".
אני מכירה את זה מקרוב. בתואר הראשון האקווילנטי שלי, במסגרת נפרדת, למדנו ייעוץ חינוכי. באמצע הלימודים נאמר לנו ש"מישהו החליט" שיש תכנים לא מתאימים בתכנית הלימודים. הלימודים נעצרו חודשים ארוכים עד שוועדת רבנים עברה על החומרים. אחר כך התוכנית שונתה. עד היום אינני יודעת בדיוק מה ירד. רק שהידע עבר דרך מסננת נוספת שלא הייתה אקדמית.
לכן הדיון איננו האם נשים דתיות וחרדיות חכמות מספיק כדי לבחור. ברור שכן. הדיון הוא האם המדינה צריכה למסד מסלולים שבהם גורמים לא אקדמיים יקבלו בפועל כוח על גבולות הידע של נשים.
גם הטענה “מי שלא רוצה הפרדה שתלמד במעורב" נשמעת יפה רק למי שלא מכיר את מנגנון הנורמה. בחברה שלנו, ברגע שיש מסלול נפרד עם הכשר ממסדי, המסלול המעורב כבר לא נשאר אפשרות ניטרלית. הוא הופך לבחירה חשודה. כך, בשם חופש הבחירה, מצמצמים את הבחירה של מי שלא רוצה ללכת בתלם.
וצריך גם לדייק: העובדה שקיימת הפרדה בתואר ראשון אינה תשובה מספקת. גם שם זו הייתה החרגה שנועדה להיות דלת כניסה לאקדמיה, לא מודל שמתרחב בלי גבול. תארים מתקדמים, בוודאי בתחומי חינוך, טיפול, מחקר ומקצועות ציבוריים, אמורים להכין לעבודה בעולם שאיננו מופרד. החברה החרדית עצמה אינה חיה בשני מחנות נפרדים לגמרי. אנחנו חיים במשפחות, בקהילות ובמערכות חינוך, רווחה ובריאות שבהן גברים ונשים נפגשים כל הזמן.
אפשר וצריך להנגיש את האקדמיה. כשרות, שבתות, חגים, מועדי מבחנים, פערי ידע, ליווי, מלגות, קבוצות שייכות ושפה שמכבדת אמונה - כל אלה הם תנאים לשילוב אמיתי,
אבל אין הכרח שכל הנגשה תהפוך מיידית להפרדה. ואין שום דבר ליברלי במודל שבו נשים משלמות את מחיר הזהות הקהילתית בגוף שלהן, בקול שלהן, במרצות שלא יוכלו ללמד אותן, ובידע שיעבור סינון לפני שיגיע אליהן.
פטרונות חילונית אינה פתרון. אבל גם פטרונות דתית איננה חירות.
האקדמיה צריכה להיפתח לחרדים ולחרדיות. לא ככור היתוך חילוני, ולא כסמינר בתחפושת אקדמית. כמקום שמכבד אמונה בלי לפחד מידע, שמנגיש בלי לצמצם נשים, ושלא קורא לשליטה בשם היפה “בחירה".
הכותבת היא יזמת חברתית חרדית, מייסדת "באשר תלכי" וממובילות העתירה לבג"ץ נגד חוק הרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה.