הדבקות של עם ישראל בקב"ה, בתורה ובערכים המיוחדים של עם ישראל, היא זו שפותחת לנו את שערי ארץ ישראל, מאפשרת לנו לבנות כאן מדינה, ובסופו של דבר תביא גם את הגויים כולם להכיר בערכו ובמעמדו של עם ישראל.
בפרשת ואתחנן, אחרי ההקדמה של תיאור אירועי העבר בפרשת דברים, אנחנו מגיעים אל פרשיות היסוד של אמונתנו, עשרת הדברות ושמע ישראל. אך לפני כן, משה רבנו מזהיר את עם ישראל מפני החטא החמור של עבודה זרה, בשתי פרשיות המאפיינות את תהליך הכניסה לארץ. אנו עומדים לפגוש את הגויים, ועלינו להיזהר מהם ומלהיות מושפעים מהם. הפרשייה השנייה, "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" (דברים ד, כה), שאותה קראנו בתשעה באב, עוסקת בטווח הארוך. בדורות הבאים שייוולדו בארץ, ובסיכון שבתחושה שהחיים בארץ מובנים מאליהם.
הפרשייה הראשונה, שבה נתמקד, מדברת על עצם הכניסה לארץ, על הדור הראשון שהולך לחוות את אתגרי החיכוך הראשון עם הגויים. הרי עברנו כבר את חטא בעל פעור, עברנו את הנזק הנורא שעשו לנו בנות מואב, את החיבור אליהן ואת ההידרדרות הקשה שהייתה לעם בעקבות זאת. לכן הפרשה נפתחת באזהרה "לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" ובדרישה לזכור: "עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעל פְּעוֹר" (דברים ד, ג). כי הקירבה אל הגויים גורמת לאדם המאמין בקב"ה, לחשוב שאפשר לאמץ רק כמה דברים קטנים מן הגויים, ולהתחבר אליהם. אבל הקרבה הזו מסוכנת. ולכן הציווי שלא להוסיף מגיע עם התזכורת לתוצאת ההידרדרות מן הקרבה לבנות מואב, שהגיעה לידי עבודה זרה והתבוללות, שהן בעצם ביטויים לאבדן הזהות היהודית, ועלולות להוביל להיטמעות של עם ישראל בין הגויים, חלילה. ומכאן, מתוך ההקפדה שלא להוסיף ושלא לגרוע, מגיעה התוצאה הרצויה: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
ומכאן, אחרי ההבנה שהדבקות בתורה היא השומרת עלינו ומחייה אותנו, אנו לומדים שזו לא רק דרך להיבדל מן העמים, אלא דווקא זו הדרך לזכות להערכתם של העמים שסביבנו: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד, ו). הגויים רואים את התורה שלנו ומבינים שיש פה חוכמה עצומה, והם אומרים: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). מתי זה קורה? כשאנחנו דבקים בתורה שלנו, בערכים ובמוסר שלנו. איננו הולכים אחרי מוסר שטחי ושקרי של אומות העולם, המנסות להצדיק את החלש או את הגזלן ומאשימות תמיד אותנו בכל מה שקורה מסביב. איננו נגררים אל המבט השטחי הזה. אנו יודעים שדווקא החוקים והמשפטים - כן, גם מערכת המשפט של התורה - הם אלו שהגויים יעמדו נפעמים מולם ויכירו בייחודם.
אנו יודעים שיש בעולם טוב ורע. וחלק מהחובה של הטוב היא להילחם בכוחותיו של הרוע, ולא להתעלם מהם. ההתעלמות מן הרע מאפשרת לו להתעצם, ובבוא היום לפגוע בטוב, ולנסות להשתלט על העולם כולו. זוהי דרישתה של התורה מאיתנו. לא לטשטש ולא להתעלם, ולא ללכת אחרי דרכי מוסר שטחיות המבקשות לטשטש גבולות ולהצדיק את החלש גם כאשר הוא פועל ברוע ובאכזריות.
מתוך ההבנה הזו של פרשת ואתחנן, אנחנו מבינים טוב יותר מדוע משה רבנו פותח את הפרשה בתיאור הוראת הקב"ה למשה שהוא לא ייכנס לארץ. משה רבנו מעביר אל העם את האחריות. אתם תהיו שם ליישם את מה שלמדנו במדבר. האחריות עוברת אליכם. גם האחריות של הדור הראשון, המתמודד עם המפגש הראשון עם הגויים, וגם זו של הדורות הבאים, שנולדו כאן וצמחו כאן.
גם היום, מראשית הציונות וקיבוץ הגלויות, דרך הקמת מדינת ישראל, דרך המלחמות והאתגרים שעברנו, ועד המלחמה הנוכחית, עם ישראל הולך ומתחזק באמונתו, ומתוך כך גם הזהות היהודית שלנו מעמיקה, והאחיזה שלנו בארץ ברורה יותר ועוצמתית יותר. צום תשעה באב, האבל על החורבן הלאומי, הוא חלק מתעודת הזהות הלאומית שלנו, שבעזרתה צלחנו את שנות הגלות הארוכה והמרה. סיימנו את צום תשעה באב ואנו נערכים לשבת נחמו. אנו מתבוננים מסביב ורואים שיש לנו עם חזק ואיתן, המבקש לברר את זהותו ולבנות אותה באופן הראוי. לכן היום יותר מתמיד אנחנו צריכים לחזק את מקומה של התורה, ושל חוקיה ומשפטיה.
חלק מן הנחמה שעליה נקרא בהפטרה הוא "דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ". השיח הפנימי בינינו, המעצב את דרכו של עם ישראל בבנייה המחודשת אחרי אלפיים שנות גלות, הוא מרכיב משמעותי בתהליך התחיה. ואנו קוראים אל האומה בכללה, לעסוק במשפטי התורה וליישם אותם. לפעול על פי המוסר של התורה, להילחם על הטוב, ולנצח את הרע. התהליך הפנימי הזה בתוכנו, הוא שמביא אותנו אל המבט האחדותי שכולנו עם אחד, לכולנו א-ל אחד ולכולנו תורה אחת, כפי שנקרא בסופה של הפרשה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד" (דברים ו, ד).
הקריאה הזו מלווה את כולנו ועומדת בבסיס התפיסה שיש כאן עם שתורתו תורת אמת ומשפטיו אמת. מתוך כך נגיע אל ההבטחה שבסוף הפטרת חזון, שקראנו בשבוע שעבר "אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כו-כז). כי גם הגויים שסביבנו יכירו בעוצמתו של עם ישראל ובמשפטי הצדק העולים מתורת ישראל. עם בניין ירושלים והכניסה לשבת נחמו, אנו קוראים לקדוש ברוך הוא שישפיע שפע טוב על עם ישראל ועל העולם כולו, ויאמרו כולם: "רַק עַם חָכם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".